אני המקשיבה.
הייתי כך, מאז שאני זוכרת את עצמי.
מסתכלת על העולם ויודעת, שאני שונה, שאני אחרת.
אבל מעולם לא ידעתי במה בדיוק.

ההבנה, שלא כולם כמוני,
שאני שומעת מעט יותר, מבינה מעט יותר, מרגישה מעט יותר,
לא באה כהארה, אלא כמו גל, שמתגנב אל החול, ולאט  
הורס מבצרים.
זוהי הקריאה שלי, מי שאני.
זוהי קללה וברכה.

אין לי חברים קרובים, לא לזה נוצרתי. אני כאן, מחכה לרגע
שתצטרכו אותי, ואז אפסע מתוך הצללים לשבריר שניה, אל האור.
אני אביט אל נשמתכם, אקח את צערכם כשלי, ואומר לכם מי אתם.
ואתם תקשיבו, תנידו ראש, תתהו כיצד אני יודעת .
ואז, כשהכל יגמר, אתם תשכחו אותי, ואני אחזור אל מקומי בין
הצללים.

אני יודעת, שיש עוד כמוני. אני מרגישה אותם, על אף שמעולם לא
פגשתי איש מהם. אני מחפשת אותם בכל אדם, שאני פוגשת, אך מעולם
לא ראיתי אחד. עמוק בפנים אני מבינה, שיתכן שלעולם לא אפגוש.
יש להם את הקריאה שלהם, חיים משלהם לנגוע.

אבל אני כל כך לבד.

אני אמשיך לעמוד כאן בצללים, לרגע בו תצטרכו אותי.

ואולי, יום אחד מישהו יזכור אותי.

ואוכל לצאת מהצללים, ולטעום קצת אור.