קם לי בבוקר כשפני שפוכים ולא מחייכים.
וכנראה זה הולך להיות סתם עוד יום עצוב.
שוב בביצפר מזדיין עם כל הצפונים הפלצנים
כמו פוליטיקאים רק מחרבשים ומחרטטים.
מגיע לביצפר באיחור כשכמעט נדרס, אך לזונות בביצפר לא אכפת
רק מהמשכורת אכפת, צועקת הזונה שאני לא ממושמע לא מנומס.
אבל מה היא כבר מבינה מהחיים שלה סתם כל החיים היא היתה שקועה
בלימודים
ואיבדה את כל החברים וכל הצעקות שלה זה זעקות של כאב פנימי.
אבל ככה זה בחיים, כולם נדפקים, כל פעם מחדש!

אבל אני אומר שוב, בואו ננסה לחיות בסבל, לא נתאבד, נברח
לעולמינו,
ננסה להוציא את המיטב מחיינו.
ובינתיים אני כמו הטקסט נרטב ומתחיל להתקרר, אך אני ממשיך עם
המכתב.