"אין עם מי לדבר." אתה אומר וזורק כוס על הקיר, בוחן איך היא
מתפוצצת לרסיסים ומתפזרת בחדר. זה תמיד מדליק לראות איך התוכן
שלה נשפך ומלכלך את הקיר הלבן והטהור. טיפות המים רודפות אחת
אחרי השניה, עושות תחרות ריצה ואתה מהמר על הטיפה, שתגיע
ראשונה אל הרצפה, זו שתזכה בהתייבשות מהירה יותר.
אילו הקירות היו יכולים לדבר, אולי הם היו צועקים בכל פעם,
שכוס הייתה מתרסקת. ובדמיונך, במקום טיפות המים הקיר מדמם
ובוכה על הכאב, שנגרם לו. והמילים החסרות הופכות פתאום לבעלות
משמעות נכפלת. אך ארבעת קירות החדר דוממים, הם לא פוצים את
פיהם הסתום בטיח וסיד. פשוט אין עם מי לדבר.
תחרות המים נגמרת וההתרגשות פוחתת. אתה קם ממקום מושבך וניגש
אל החלון, מביט החוצה. אולי בכל זאת יש מישהו, שמקשיב לך ושומע
את מה שאחרים אטומים לגביו. הרחוב ריק. יש ציפור קטנה וכחולה,
שמתעופפת בין הענפים של העץ הגבוה מול החלון. אתה מנסה להושיט
יד, לגעת בה, אך היא בורחת כמו כל האחרים. עפה גבוה לעלה הירוק
ביותר, זה שעליו צומח איזה פרי. אתה שורק לעברה, אולי בכל זאת
תצליח לרכוש את אמונה. אך הציפור מפתיעה ופורשת את כנפיה
הקטנות מלאות הנוצות. היא ממריאה אל שמיים מכוסי עננים,
ונעלמת. "אין עם מי לדבר." אתה חוזר ואומר לעצמך.
בהתפרצות של כעס אתה סוגר את החלון, נותן לחושך לחדור לתוך
החדר. האפלה משתלטת והאור נעלם במהירות. אויל, יש שד, שאת
הנשמה שלך מוכן לקחת, בשביל שתוכל את סיפור חייך לשפוך. תמיד
מתארים אותם אדומים עם קרניים וזנב קלשון, אך החיוך שלהם נשאר
תמים. אותם שדים דמיוניים, שאנשים ממציאים. אתה לא מצליח לראות
כלום. החושך מסתיר לך את העיניים. אז אתה יושב על הרצפה וחופן
את ראשך בין ידיך. נותן לריסים לכסות את האישונים ולכלום לבצבץ
בתוך הראש.
וברגע של הפתעה האור נדלק. הוא מסנוור, אבל לך לא אכפת.
העיניים שלך עצומות, כאילו נדבקו לאישונים השחורים שלך. יש יד,
שמלטפת את הראש שלך ואתה לא מרגיש, כי כבר נרדמת בפינה. ויש גם
לחישה לתוך האוזן: "יש עם מי לדבר." אבל אתה פשוט לא יודע...


מוקדש לנמו.