[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"אדוני! ארוחת הבוקר מוכנה!" צווחה מאורה, המשרתת הזקנה. היא
אף פעם לא מניחה לי! "אמרתי ש..." התחילה שוב מאורה אך הפסקתי
אותה לפני שהספיקה להשלים את המשפט. "בסדר, בסדר! אני בא מיד!"
צווחתי לה חזרה, כדי שתבין ת'רמז. "טוב... אבל תמהר, ארוחת
הבוקר תתקרר!" המשיכה הזקנה.
"טוב!" צעקתי שוב. הייתי צריך להתארגן לפני שאני יורד אבל
כנראה שמאורה הזקנה לא מבינה את זה. טוב, כדאי שנשים עליי
בגדים. מממ...נראה... הכחול? לא לא...לא בא לי עליו היום.
מממ...כן! החולצה הבורדו שלי... ומה עם מכנס? השחור, כן כן,
בהחלט השחור! טוב, עכשיו שאני לבוש אני ארד למטה. גם כן הבית
הענק הזה... מי צריך את זה?! חמש קומות... כאילו מי כבר גר
כאן, סך הכל אני, אבי והמשרתים.
מעניין איפה אימא עכשיו. אבא אמר שהיא עזבה אותו עוד כשהייתי
רק בן כמה שבועות. אבל האמת היא שאני לא יכול להאשים אותה.
אחרי הכל, אבי הוא טיפוס קשה. "אדוני!" צווחה מאורה בקולי
קולות. "מיד!" בכלל שכחתי מהארוחה בגלל ששקעתי במחשבות..
אני בקומה השלישית. פחח, אני מפחד לחשוב מה היה אם הייתי בקומה
החמישית... כל פעם לרדת משם. "הנה הגעתי". מול הפרצוף שלי
הפרצוף של מאורה מחייך: "איזה ילד יפה אתה... חמוד שלי..."
מתנהגת כאילו היא אימא שלי. טוב, אחרי הכל היא זאת שגידלה אותי
מאז שאני זוכר את עצמי. השבתי לה בחיוך: "בוקר טוב". "בוקר
טוב", חזרה על דברי. "בוא, הכנתי לך סלט, פנקייק,
חביתיות,ביצה..." והמשיכה והמשיכה לפרט כאילו שזה מעניין אותי
מה היא הכינה בפירטי פרטים. התיישבתי לאכול ולפתע מאורה הזקנה
חדלה מלדבר. "חמוד שלי טעים לך?" לפעמים אני חושב שאין לה חיים
חוץ ממני, כאילו כל דבר שהיא עושה סובב סביבי. "כן, מאוד טעים
לי", נתקע לי האוכל בגרון. "יפה יפה חמוד שלי..." מה יפה, מה?
תני לי לאכול בשקט. איך לעזאזל בן אדם יכול לבלוע כשאת לא
מפסיקה לנעוץ בו מבטים חדים? טוב... אני יודע שהיא עושה זאת
מתוך אהבה, אבל אהבה הורגת... לא ככה אומרים?
טוב, סיימתי לאכול. התרוממתי מהכיסא וידעתי שאני הולך לשמוע
הערה ממאורה: "מה זה? זהו?! סיימת לאכול?!" סימנתי לה עם הראש
שכן. "מה?! לא פלא שאתה כזה רזה..." התחילה עם הנאום הרגיל.
"מה זה? אתה רוצה להיות שלד עצמות?!" מאורה הזאת חושבת שהיא
יודעת הכל יותר טוב ממני. "טוב, מאורה, אם לא אכפת לך אני יקום
עכשיו ואלך לי", ניסתי להיפטר ממנה באדישות. "כן כן, לך, אבל
שאביך לא יבוא אלי בתלונות שאתה לא אוכל!" המשיכה עם אותו נאום
ארוך שלא ניגמר. אז התעלמתי מדבריה והלכתי למרפסת. שאפתי את
האוויר הצח. "אההה..." התענגתי על הרגע. איזה יופי, איזה גן
מהמם וגדול יש לנו מחוץ לבית, כמה ריחות.... המשכתי להתענג.
"בוקר טוב בן!" הפתיע אבי וכמעט קפצתי מבהלה בגלל שהייתי שקוע
בהתענגות. "אבא?!" שאלתי בפליאה. "כן כן, זה אני... בפעם
האחרונה שבדקתי..." הוסיף הערה עוקצנית לקראת סוף המשפט.
"אז... ישנת טוב?" ניסיתי להעביר נושא. "כן, דווקא ישנתי היטב.
ומה אתך?" שאל אבי בעודו מתעסק עם זקנו הארוך והלבן. "ישנתי
טוב... עד שצעקתה של מאורה העירה אותי..." הייתי חייב להוסיף.
"חח... מאורה היא כמו אימא בשבילך. אתה יודע שהיא רוצה רק
בטובתך." אבי העלה את כל הנוסטלגיה המשפחתית במשפט אחד. "אכן",
השבתי בחוסר רצון מובהק. "טוב, אני חושב שאני אלך לחנות של מר
טורט", אמר אבי. "טוב, אני אהיה פה", השבתי. "להתראות בן", אמר
אבי כשגבו כבר מופנה אלי. "ביי אבא".
עכשיו אני לבד. סליחה? אמרתי לבד? אני עם מאורה וכל שאר
המשרתים, אין לי רגע לבד בבית הזה... אולי כדאי שאצא לסיבוב
בחוץ. כן, אלך לסיבוב. "מאורה!!!" צעקתי, כי אי אפשר לדעת
באיזה קומה היא נמצאת. "מה יש?" באה מאחוריי. "אה, את כאן...
רק רציתי להגיד לך שאני יצאתי החוצה". הבטתי בה ברחמים. אחרי
הכל, כאשר אני אצא החוצה היא תהיה כאן כרגיל, מנקה. "החוצה?!
לאן?" התחילה לחקור. "אין לי מושג לאן. אני פשוט יוצא. ולא
באתי לבקש את אישורך, רק רציתי להודיע!" העמדתי אותה במקומה.
נראה שהזקנה נעלבה מדבריי. "אהה...טוב...אז תהנה..." אמרה בשקט
וחזרה לעיסוקיה, כלומר לנקות.

יצאתי החוצה. שני שומרים שעמדו ליד הדלת הביטו בי ביראת כבוד.
"שלום אדוני", אמרו שניהם בבת אחת כאילו התאמנו על הרגע שנים.
"שלום", השבתי והתחלתי ללכת בשביל הארוך של הגן שמחוץ לביתי
בכדי להגיע לשער, שסוף סוף יוציא אותי החוצה. יצאתי החוצה.
לפתע פגשתי במר טורט. "שלום מר טורט, ראית את אבי?" שאלתי
כמובן מאליו. "לא..." השיב מר טורט בפליאה. "מה?! אבל הוא אמר
שהוא הולך אליך לחנות!" אמרתי בעצבנות. "אבל הוא לא בא אלי
לחנות..." השיב מר טורט באופן חשוד. "אז אם הוא לא בא אליך...
אז איפה הוא הלך?" שאלתי את עצמי בקול רם וזכיתי לתשובה: "אל
תישאל אותי..." השיב מר טורט בחשש. חייכתי אליו כמנסה להוציא
אותו מן הלחץ אליו נכנס. "זה בסדר, אני אמצא אותו, תודה שהקדשת
לי מזמנך". אבל ידעתי שמר טורט מסתיר את האמת ועקבתי אחריו.
הוא הלך ברחובות צרים בין שבילים לא מסומנים עד שלבסוף נעצר
ואז ראיתי את הבלתי יאומן, את אבא שלי עם דרקון מאיים יושב
לצידו. פי נפער ושמעתי אותם משוחחים. "הבן שלך חיפש אותך..."
אמר מר טורט בחשש. "אתה בטוח שהוא לא עקב אחריך?" שאל אבי
בדאגה. "אני בטוח, אני בטוח, בדקתי כל הדרך מאחורי". טוב, האמת
היא שהוא הסתכל הרבה אחורה אבל הוא לא ראה אותי...
"מתי הבן שלך יגלה את האמת לגביך ולגבי עצמו?" שאל הדרקון
הגדול. "בקרוב, בקרוב..." ענה אבי. אבל אני לא אחכה לבקרוב.
אני הולך עכשיו לגלות מה בדיוק הולך כאן.
הלכתי ישר אל אבי, הדרקון ומר טורט. "היי אבא, היי מר טורט",
אמרתי בעצבים. "חשבתי שאמרת שהוא לא עקב אחריך..." אמר אבי
בעצבים "למי אכפת אם עקבתי אחריו או לא? תסביר מיד מה הולך
כאן!" הדרקון המשיך לישב ללא תזוזה. "התכוונתי לחכות עם
הבשורה, אבל אני מניח שהיעוד שלך הוא לדעת את האמת עכשיו", אמר
אבי כמספר יודע כל. "נו..." לחצתי. "אז ככה: זה מיילו, הדרקון
שלי", אמר אבא בעוד הוא מלטף את מיילו בחמימות. "נעים לי
להכירך", אמר מיילו. "שלום... אני מניח..."
בחיים שלי לא ראיתי דרקון. לא האמנתי שהיצורים האלה קיימים
בכלל. "אתה בטח לא מבין דבר אבל תן לי להסביר לך הכל
מההתחלה..." הרגשתי שסיפור ארוך עומד להתחיל. "אני ואמך לא סתם
אנשים, כלומר, אנחנו לא בני תמותה..." "מה זה?" שאלתי בפליאה.
"אנחנו מממ...אהה...איך לומר?" אבי לא ידע איך להסביר לי אבל
אני החלטתי לא לוותר לו. "נו אבא, מה אתם?!" הדרקון הניף
כנפיים והחל להתעופף ורוח חזקה נשבה מתנועות כנפיו הגדולות.
"לאן זה?" שאל אבי בעוד הוא משתדל להסתכל עלי ועליו בעת ובעונה
אחת. "אני חושב שכדאי שאלך עכשיו הביתה, אתה יודע לאן". אבי
סימן לו עם הראש שהוא יודע לאן ואני הרגשתי שגם מר טורט יודע
ורק אני חסר כל ידע! "לאן?" שאלתי. "הוא הולך למקום שבו הוא
נולד, מה לא ברור?" שאל אבי כמובן מאליו אבל הוא ידע שדבר לא
ברור. "התחלת לספר לי עליך ועל אימא, אז בוא לפחות נמשיך
משם..." ניסיתי להעביר נושא כדי לקבל קצת אינפורמציה.
"טוב. אני ואימא שלך ניחנו בכוחות על טבעיים...אה..." אבי לא
ממש ידע איך להסביר את המשפט האחרון שלו. "מה זה אומר בדיוק?"
ניסיתי להיכנס לו לראש. "טוב, גם מר טורט ניחן בהם, אבל בעוצמה
פחותה". "מה הם הכוחות האלה בדיוק?" אבי הניף את ידו לעבר עץ
שהיה מאחוריי. הסתכלתי לעבר העץ וראיתי לפתע שהעץ נופל אל
האדמה בלי שאפילו נגעו בו! "מה זה?" שאלתי כשפי פעור. "זה,
אה... כוחות על טבעיים". "רק רגע. תן לי להבין. אתה הזזת את
העץ, כלומר כרתת אותו, בלי שאפילו נגעת בו?" "כן, זה חלק
מהכוחות, משהו קטן. אבל אל תבין לא נכון. לא כל הכוחות הם
הרסניים. יש גם כוחות טובים, למשל כמו הכוחות שהיו לאמך",
הסביר אבא בנחישות. "מה הכוחות שהיו לאימא?" "היא יכלה לרפא
פצעים ויכלה אפילו, בקושי רב, להחזיר לחיים". אבא שתק אחרי
המשפט האחרון ונכנס למחשבות. "מה באמת קרה לאימא?" "ובכן...
היא לא ברחה ממני. היא ניסתה להציל את חיי אבל בדרך איבדה את
שלה..." אבא הזיל דמעה. ידעתי שהנושא כואב עדיין כאילו קרה רק
אתמול. "היא ניסתה אתה מבין?" אבא המשיך למלמל. "אם אתה לא
רוצה להיכנס לזה אתה לא חייב..." ניסיתי לעודד. "לא, לא, הגיע
הזמן שאתה תדע את האמת". אבא נשם נשימה ארוכה והחל: "היינו
בממלכה שלי..." קטעתי אותו: "הייתה לך ממלכה?!" "כן, הייתה
לפני שנים... בכל אופן אמך הייתה הבת של המכשף האכזר ביותר שעד
היום אנשים לא מעלים את שמו על דל שפתיהם... והיא הייתה כל כך
טהורה לעומתו, יפהפיה בעלת עיניים כחולות וגדולות ושיער חלק,
שחור וארוך. הייתי מאוהב בה עד מעל הראש. שכחתי להזכיר שאני
הייתי גם כן בן לשושלת מכשפים נעלים אך ההורים שלי היו
ה"טובים" והם היו במועצה החשובה לטובת עולמנו, מכיוון שהיו
הרבה מכשפים רעים, מפלצות, דרקונים שטניים שהינו חייבים להגן
על העולם שלנו מפניהם..." קטעתי אותו בשנית: "איפה לעזאזל
העולם הזה שאתה מדבר עליו? יש את העולם הנוכחי שאנחנו נמצאים
בו והוא היחידי!" רציתי להביא את העובדות לשטח. "לא, בזה אתה
טועה, זה ממש לא העולם היחידי. יש עוד עולם ממש מתחת לאפך, אך
אתה לא יכול להגיע עליו מכוון שיש לו הרבה הגנות, זה לאנשים
שנולדו שם בלבד. אנחנו לא נותנים לאנשים מהעולם הזה להגיע לשם.
ועכשיו נחזור לנושא העיקרי. אמך, אבא של אמך, סבא שלך, היה
המכשף היחיד שלא הצלחנו להביס. הוא היה בעל כוחות שטניים והיה
לו צבא של דרקוני אבדון. היה לו נמרים עם שלושה ראשים, ממש צבא
שהביא מהגיהינום. הבת שלו, אמך, הייתה מסתובבת ביער, מלקטת
פטריות וכל מיני צמחים שאביה ביקש ממנה להביא לו. יום אחד
הלכתי לצוד ביער פניניים..." קטעתי אותו בפעם המי יודע כמה:
"מה זה פניניים?" "אה... אלה יצורים קטנים וטורדניים, רעשניים
מאוד... אפשר להמשיך?" שאל אבי בחיוך. "כן, בטח". "טוב. אז
בזמן שהלכתי לצוד פניניים, ראיתי את אמך מלקטת צמחים ואמרתי לה
שלום. היא הייתה מאוד ביישנית, היא אמרה שלום בחזרה ולאט לאט
התחלנו להתיידד ולא ידענו שאביה, המכשף האכזר, עוקב אחרינו.
"יום אחד, כשהתרחקנו לגמרי מאזור הממלכה שלי ונכנסו עמוק אל
תוך היער, אביה קפץ לעברנו ושלח אליי מין ניצוץ סגול שהרג
אותי. עד היום אין לי מושג מה הכישוף הזה. בכל אופן אמך החלה
לבכות וצעקה על סבא שלך שיפסיק ושהיא אוהבת אותי. סבא שלך
התעצבן עד מאוד ושילח אותה ואותי אל מחוץ ליער בהינף יד. היינו
מחוץ לשערי הממלכה שלי ואמך גררה אותי פנימה. כל השומרים העיפו
אותה ממני ולקחו אותי. היא רצה אחריי וכל תושבי הממלכה ראו
אותה רצה כמו משוגעת אחרי הגופה שלי שהרימו שומרים ישר אל עבר
הוריי. הוריי ניסו להעיר אותי, להחיות אותי אבל ללא הצלחה, גם
אמך ניסתה להחיות אותי אך ללא הצלחה, ושכחתי לספר לך שבאותו
זמן היא הייתה בהריון אתך..."  כרגיל קטעתי אותו: "הכנסת אותה
להריון? בני כמה הייתם?" שאלתי בחיוך של אתם לא יותר טובים
ממני. "היינו בני 17, למה יש בעיה?" אבי ידע שזה לא בדיוק הכי
בסדר להביא ילדים בגיל מוקדם אך לא רצה גם לקלקל את הדוגמא
הטובה שהוא מביא לי ואמר: "באותו זמן לא היו אמצעי מניעה. אני
לא מצפה ממך לעשות אותו הדבר!" חייכתי חיוך ערמומי. "על כל
אופן שמרו את הגופה שלי בארון זכוכית ששומר על הגופה מלהתפורר,
על  מנת שיום אחד ימצאו את הקסם שיוכל להחזיר אותי לחיים. אמך
ידעה שסבא שלך יודע איך להחזיר אנשים לחיים אבל היא גם ידעה
שהוא גירש אותה. היא ניסתה להשלים איתו ולהסביר לו את המצב.
"עברו חודשים וסבא שלך לא נכנע. בינתיים אמך ילדה אותך. סבא
שלך ראה אותך והתאהב בך כי היית מקסים". "אני עדיין מקסים!"
צעקתי. "אה... כמובן... על כל פנים, סבא שלך החליט לעזור לה
וגילה לה איך אפשר להחזיר אדם לחיים אך הסביר לה גם את הסיכון
שבדבר, אם מישהו מחזיר אדם אחד לחיים רוב הסיכויים שיאבד את
חייו שלו! אבל אמך לא נרתעה והחליטה לנסות, היא בהחלט הצליחה
להחזיר אותי לחיים אך איבדה את חייה שלה..."  "אז בגלל זה אמרת
שהיא עזבה אותי כשהייתי בן כמה שבועות..." "היא 'עזבה' אותך
בלית ברירה". "כן, אני מבין".

הייתה לפתע דממה. "טוב, עכשיו שהנער שמע את הסיפור..." הצטרף
מר טורט לשיחה, "לא הגיע הזמן שניקח אותו לעולם שבו נולד?"
"כן, אבא, קח אותי לעולם שבו נולדתי..." ביקשתי במלוא
החינניות. "בסדר. בתנאי שלא תנסה למצוא את סבא שלך מצד האם",
אבי הביט בי בנוקשות. "מדוע?" "כי ברגע ששניכם תיפגשו והוא ידע
מי אתה הוא ינסה ללמד אותך כשפים". "ומה רע בזה?" "הוא ילמד
אותך כשפים של העולם התחתון, כשפים של מכשפים אכזרים, ואני ממש
לא רוצה שתהפוך לדבר כזה..." "אני מניח ש...בסדר!" קפצתי
מהתרגשות. "אז נלך?" שאל מר טורט. "אני צריך לארוז את הדברים
ולהיפרד מכולם..." שמחתי. "ראשית כל אתה לא צריך לארוז כלום.
כל מה שאתה צריך יהיה שם. ושנית, אתה לא נפרד מאף אחד. ברגע
שאתה הולך לעולם השני אתה לא חוזר לעולם הזה, מבחינתם של
הסובבים אותך מתת בתאונת דרכים מצערת", אבי הסביר בכובד ראש.
"מה? תאונת דרכים? אבל...למה?" שאלתי בתדהמה "אתה עדיין לא
מבין? אסור שבני התמותה ידעו על העולם הזה ואם אי פעם תחזור
לכאן, כמו שאני באתי לפה, אתה תצטרך לבוא בזהות חדשה ולזמן
קצר". "אבל אתה לא נשארת פה זמן קצר, נשארת פה שנים מאז שהייתי
ילד". "כן, אבל אני, בניגוד אליך, הייתי פעם ראשונה בעולם הזה.
לא היה מי שיזהה אותי. אותך עלולים לזהות ואז יהיו אלפי שאלות
שאתה פשוט לא תוכל לענות עליהן". "טוב, בסדר אני מסכים לכל,
נלך?" אבי שרק שריקה חזקה וכעבור שניות מיילו הופיע לו מולנו.
"אבא, אתה לא חושש שבני תמותה יראו את מיילו בטעות כמו שאני
ראיתי אותו?" "הסיבה היחידה שאתה ראית אותו היא שנולדת בעולם
האחר, כי בדרכים הלא מסומנות שמר טורט הלך רק אנשים בני מיננו
יכולים לעבור". "אז הולכים?" שאל מיילו בהתרגשות. "כן, מיילו,
הולכים ובני בא איתנו", שמח אבי. עלינו שלושתנו, אני, אבי ומר
טורט, על מיילו והתחלנו לעוף לעבר השמיים, שם גבוה גבוה היה
שער גדול. מיילו שאג והשער ניפתח ועולם חדש ניגלה בפניי...

היו אלפי בתים קטנים, מיושנים, ומגדלים גדולים, עתיקים ויפים,
ולעבר המרחבים היו הרים ודשא ירוק. כל כך שקעתי במראות היפים
שלא שמתי לב לאלפי האנשים המביטים בי, בפנים החדשות והלא
מוכרות. מיילו נחת לו באמצע העיר הקטנה והיפה. אבי חייך לעברי:
"זאת סולברי, העיר העתיקה ביותר שקיימת, מבחינת שני העולמות,
כאן אני גר! המגדל הזה שאתה רואה מרחוק, בני, הוא הגבוה ביותר
והוא שייך לי. כל חפצי הערך שלי נמצאים שם, הוא מוגן על ידי
שני דרקונים נוספים, ראג וסינפו, הם בני יותר מ-5000 שנים
ומיילו הוא המבוגר משלושתם... הוא בן 7430 שנים. הוא היה איתי
מהרגע שנולדתי..." הסביר אבי בסבלנות, אך בי עלתה שאלה: אם
מיילו זקן כל כך ואבי אומר שהוא היה איתו מאז שהוא נולד... אז
בן כמה אבא שלי? "אבא... סתם שאלה שעלתה לי במוח... בן כמה
אתה?" אבי חייך כאילו הוא ציפה לשאלה, ויכול להיות שהוא באמת
ציפה. "אני בן...7330 שנים, מיילו היה דרקון קטן מתי שהורי
הביאו לי אותו..." "אבל...כלומר...איך???" כמעט צעקתי. "אמרתי
לך כבר שאני לא בן תמותה..." השיב. "אבל אני הבן שלך, כן, ואני
כן מתבגר!" קראתי. "כל עוד אתה בעולם האחר אתה גדל בהתאם לזמן
שלהם", הסביר אבי. "אם בעולם האחר אנחנו גדלים בהתאם לזמן שלהם
אתה היית צריך להיות...מת..." לחשתי כמעט. "אז זהו, שבניגוד
אליך אני הייתי תחת השפעת שיקוי שנעשה בעולם הזה, כמובן,
שמאפשר לך לשהות בעולם האחר ולהישאר בהתאם לגילך". "אז למה לא
שמת את השיקוי עליי???" שאגתי. "כי אם הייתי שם אותו עליך, כל
הסובבים אותך, מן הסתם, היו שמים לב שהתינוק לא גדל!" צעק אבי
בחזרה. "אהה...ולך מותר לא להזדקן, אתה בסדר נכון, אתה נשאר
באותו גיל לנצח, לא מת!" נכנסנו לריב קולני וכל תושבי העיר
התאספו סביב מיילו, עליו ישבנו. מר טורט כבר ירד ממיילו והלך
לעיסוקיו.
לפתע אבי ואני שמנו לב להמולה סביבנו והסתכלנו סביב. "ברוך הבא
מר קסריר. מי הבחור הצעיר שהתלווה אליך?" שאל נציג ההמון, שהיה
נימוסי במיוחד. "זה הוא, האחד והיחיד, בני", השיב אבי בגאווה
שאין כמוה. "הבן שלך?!" שאל נציג העם, כאילו בשוק, ותושבי העיר
התלחששו. "כן", השיב אבי שוב. "הוא הבן של המכשפה...?" שאל.
"היי! אימא שלי לא מכשפה!" צעקתי עליו. "אז הוא לא יודע", דיבר
הנציג אל אבי בלחש וכאילו שאני לא שומע שהם מדברים עליי. "הוא
יודע הכל! והוא צודק! אימא שלו לא מכשפה... היא הדבר הטהור
ביותר שקיים..." אבי נזכר בתמונה של אימא שבראשו. "כן, בטח
שתגיד את זה, היית מאוהב בה, אבל אל תישכח שהיא הייתה הבת של
ההוא..." כל תושבי העם השתתקו, נראו מפוחדים.
"זה ממש לא אומר על אליסיה דבר! היא לא אבא שלה!" פסק. "בסדר,
בסדר, תירגע, אתה לא צריך להיכנס לרוח מלחמה. אנחנו לא האויבים
שלך, אנחנו ידידיך", הזכיר לו נציג העם שמצא עצמו מבוהל עד
מוות מההתפרצות של אבי. אני בעצם מתחיל להבין מה הולך כאן, הרי
לאבא יש כוחות, ובטח תושבי העיר הטיפשים מפחדים שיטיל עליהם
איזו קללה והלוואי שהיה עושה את זה. "בסדר, אני לא  אתחיל לריב
אתכם", הסכים אבי. "נלך?" לפתע הגיח מר טורט. "לאן?" שאלתי.
"רק רגע, לפני שאתם הולכים", לפתע התפרץ נציג ההמון. "מה יש?"
שאל אבי בעצבים. "לא אמרתם מה השם של הנער..." "השם שלי?"
חייכתי, אפילו הסמקתי כאילו מה... "נו, בן, תגיד להם!" לאבי לא
הייתה סבלנות לתושבי העיר לאחר ההכפשה שהכפישו את אימא.
"קוראים לי...קלייב". עניתי "קלייב?! מה לעזאזל הפירוש של השם
הזה??" שאל הנציג בצורה מזלזלת ומעצבנת, ואבי תפס ת'עצבים.
"אתה יודע מה?! זה מה זה לא עניינך!!! קדימה קלייב, הולכים!"
אבי הדגיש במשפט את המילה קלייב, בכוונה, וזה היה כיף לראות את
אבא מתעצבן ככה וזה רק מוכיח שהסיבה היחידה שבורי העם הללו
התנהגו בנימוס לראשונה בחייהם היא הכוחות של אבא וכרגע הם חשפו
את פרצופם האמיתי, ותאמינו לי הוא דוחה.
עלינו שוב, אני, אבא ומר טורט ועפנו לכיוון המגדל של אבי.
הנסיעה הייתה מהירה והגענו למקום תוך דקות מעטות.
"טוב יאללה יורדים!" אמר אבי, עדיין עצבני מהטיפשים. "תירגע,
זה לא טוב לך לבריאות..." חייך מר טורט והוא ואבי פרצו בצחוק
רועם ואני לא הבנתי על מה. "מה, מה כל כך מצחיק?" "בוא נגיד
ככה, בריאות זה לא משהו שאביך צריך לדאוג לו..." חייכתי כאילו
שסוף סוף  הבנתי. "זה קשור לכך שאתה לא בן תמותה, נכון?"
שמחתי. "לא", אבי הפסיק את הצחוק בבת אחת. "אז מה מצחיק?"
שאלתי עוד פעם במבט של אני לא מבין כלום. "האמת שזה יותר קשור
לשיקוי שלאחרונה המצאתי... הוא מרפא כל מחלה!" שמח אבי.
"אהה...אתה מכין שיקויים?" שאלתי. "אביך מכין שיקוים, כשפים,
קללות ומה לא?" מר טורט התחיל פונה אליי ואחרי זה אל אבי. "אני
משפר את הכוחות שלי..." אמר אבי. "אז אבא, למד אותי את הכוחות
הללו!" אמרתי בהתלהבות. "הם כבר בתוכך, אין לי מה ללמד אותך.
כשפים הם לא תכונה נלמדת, הם תכונה מולדת, ויש לך אותם. פשוט
עד עכשיו היית בעולם הלא נכון", חייך אבי. "האמת היא שיכול
להיות שיוסיפו לך כמה לימודים בכשפים, אבל אין צורך, אתה עדיין
ילד". אבא עדיין רואה בי ילד, הוא רק לא מבין, השנה כבר אני בן
18. טוב, אני לא בטוח איך זה בעולם הזה, אבל לפי העולם הקודם,
בכל אופן.
"אבא, היער הזה שאני רואה מבעד לחלון הוא היער בו סבא נמצא?"
שאלתי בסקרנות. "מממ... זה אותו יער שסיפרתי לך עליו. אני לא
יודע אם סבא שלך עדיין שם, אבל זכור את ההבטחה שלך: אל תלך
לשם!" ציווה אבי. אני שונא שמצווים עליי.
לבינתיים מר טורט כבר הלך ואבא ערך לי סיור במגדל שלו. הוא
כמובן לא נתן לי להיכנס לאזורים השמורים, אבל במוקדם או מאוחר
אני כבר אכנס לשם. עם או בלי אישורו. זאת זכותי המלאה לדעת
הכל. "טוב, אני מת מרעב. בא לך לזלול משהו בן?" אמר אבא בחיוך
של אושר. "כן, למה לא?" אמרתי כמשתף פעולה, לא הייתי כל כך רעב
אבל שיהיה. ישבנו בשולחן ארוך עשוי עץ כשכל אחד מאתנו בצד
השני. זה גרם לי לחשוב שיהיה קשה להעביר בינינו את המלח. משרת
אחד בא והגיש לנו פירות, בשרים, יין וכולי עד שהשולחן הארוך
התמלא.
אחרי שסיימנו אבא הוביל אותי לחדר שלי, הוא הכין בשבילי חדר
כבר מזמן ושמח שסוף סוף אני אהיה בו. "אוהב?" שאל אבא
בהתרגשות. "כן", עניתי. זה היה חדר גדול עם מיטה וספרייה שעליה
המון ספרים ישנים ועבים וכול מיני חפצים לא שימושיים שנראו
ישנים. "טוב, אני הלכתי לישון, אז לילה טוב בן", סגר אבי את
הדלת מאחוריו. אבל בשבילי הלילה רק התחיל. אני הולך ליער
שראיתי. כן, אני מודע לכך שזה לא מוסרי ללכת אחרי שהבטחתי, אך
הסקרנות הורגת אותי. אני חייב ללכת. אני אחכה ל-12 בלילה.
ישבתי וחיכיתי, וכשהגיעה השעה 12 ירדתי מהחלון שלי בעזרת חבל
ארוך והייתי למטה. הכל חשוך, פה ושם מנורות לילה. התחלתי ללכת
לכיוון היער. הגעתי ליער רק בשעה 5 בבוקר כשהשמש הפציעה.
נכנסתי פנימה והתפללתי שאני אספיק לעשות בו סיור וגם לחזור
הביתה לפני שאבא יתעורר...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם הכלב שלי שלף
את האדום שלו
עליי זה רומז
שאני סקסית?


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/8/04 7:06
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שני עדי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה