חייו של משרת חולפים כעיתוני יום האתמול ברוח, אין בהם עניין
כי אין בהם חידושים. חייו של משרת הם חיים בתוך קופסא, קופסא
שבתוכה הכל טוב, אך אם תצא, זהו הימור על גורלך, חיים ליד
קיר.
מיקי תלש מספר טלפון ממודעת רחוב שהציעה לו עבודה: "עבודה
מאתגרת למעוניינים" כך היה כתוב. מיקי הלך כי באותה תקופה לחץ
אותו מצבו וכספיו הלכו ואזלו.

יום ראשון בעבודה
"בגדול..." אמרה בעלת הבית והנידה את ראשה כאילו זה עוזר לה
לחשוב "אתה גם ישן פה וגם לן פה, זאתי עבודה שדורשת את שני
האלמנטים האלו, ואלמנטים אתה בטח יודע זה אפשריות."
"ויש לי חדר משלי?"
"כמובן, איזו שאלה רטורית. אבל למען האמת זה יותר חדרון מאשר
חדר, למען האמת זה במרתף, יש שם איזו פינה שתוכל לשים את הראש
עליה"
"ואם אני רוצה להתקלח, לאכול, לראות טלוויזיה?" בעלת הבית בחנה
אותי: כפות רגליים, ראש, כפות רגליים, ראש וחוזר חלילה - "אתה
מהאלה שרואים טלוויזיה?" היא אמרה כאילו אני דגם של מכשיר.
"כן! אני מאלה" אמרתי בביטחון. פניה התרככו כשהיא נחשפה
לראשונה לפרצופי מתרצן.
"אז אין בעיה" היא מחאה כף וחייכה "אתה יכול להיות בטוח שנסדר
לך טלוויזיה".

מאז חלפו
מאז, זאת אומרת מהיום הראשון שלי לעבודה חלפו 22 שנה, אני עוד
מחכה לטלוויזיה שגברת מילס הבטיחה לי. אני מחכה לשלט הרחוק
ולצבעים. אני מחכה ומחכה. כשכולם בטוחים שאני האדם הכי דפוק
שהם אי-פעם פגשו. אם מעולם לא שרתת אדם מתוך חובה יחידה אז אל
תשפוט אותו, אל תנסה להבין אותו. עבודתו של משרת ממכרת. איך
אפשר להעמיס על דעתך רעיון ובו אתה אדם בודד בלי משפחה ובלי
חיים כשכל עיסוקך במשך היום הוא להיענות לצרכיהם של אנשי הבית.
דבר כזה באמת שווה כסף? האם לחופש יש מחיר? את כל השאלות האלה
אתם שואלים ואני יגיד להגנתי שחייו של משרת חולפים כעיתוני יום
אתמול ברוח, לאף אחד לא אכפת, עצם היותי משרת הופך אותי לבנאדם
משעמם שילמד אתכם למה אסור לערבב בין כביסה לבנה לצבעונית.
אף-אחד לא באמת חושב שיש ידיים מאחורי כפפות הגומי ששוטפות את
הכלים כל יום באותם זמנים. אבל לבנאדם מכור לא אכפת להיראות
מכור, לבנאדם מכור לא אכפת מה חושבים עליו כל עוד הוא מסופק
מבחינת ההתמכרות. ואני הייתי מכור לשרת את בני הבית, ולזה,
מיליון מילים לא ימצאו הגדרה או הסבר הגיוני.

יום שני בעבודה
"בקטן" אמר לי בעל הבית בלחש וטפח על גבי "תחשוב בקטן ולא
תתאכזב, אתה מה אכפת לך, יש לך איפה לגור, אוכל לאכול וזה מה
שחשוב היום בעולם המטורף הזה." הוא זרק את ידו הימינית על כתפי
ועשה לי סיבוב בבית. "כאן..." הוא אמר והצביע על ארון בתקרה
"נמצאים חומרי הניקוי שלך... אה... רגע, איך קוראים לך בכלל?"
"מיקי", עניתי לו, "מיקי שרת, זה השם שלי מר מילס".
"אה, יופי עכשיו אחרי שהכרנו אני רוצה להראות לך איזה כתם ענקי
יש לי על השטיח בחדר עבודה, צריך לצלם ולשלוח לגינס" הוא צחקק.
"ואם תצליח להסיר אותו זה גם יוכל להיכנס לגינס בתור שיא" -
בבדיחה הזאת שלו הוא כבר נקרע.
"רק שאלה אחת מר מילס" הוא הסתובב אליי עם החיוך המעצבן שלו.
"כן, תשאל כל מה שאתה לא יודע".
"ימים חופשיים יהיו לי כאן?" נראה היה שכל דבר הצחיק אותו כי
גם עכשיו הוא השתנק.
"בוודאי," הוא אמר תוך כדי צחוק "איזו שאלה, ואם אתה מתעקש
לדעת אז מחר הוא יומך החופשי הראשון" הוא חייך לי מול הפרצוף
וצבט לי את הלחי.

מאז חלפו
מאז, זאת אומרת מהיום השני שלי לעבודה חלפו 44 שנה, את היום
החופשי שלי לא קיבלתי, לא באותו שבוע ולא בכלל, תמיד היה איזה
אירוע מיוחד שבגללו הייתי צריך לדחות את יומי החופשי. נשמע לא
אמין שבמשך 44 שנים יהיה בכל שבוע אירוע מיוחד, סליחה התכוונתי
לאירוע "מיוחד". שבינהם כלולים גם אירועים כגון: טעות בקניית
המרכך כביסה הנכון וצביעת גדר החצר בצבע שלא מעצבן את הכלב.
וזה כלב מיוחד ש-21 צבעים שונים מעצבנים אותו. המחשבה של
התפטרות ויציאה מהמקום הזה נראתה לא ממשית בדיוק כמו שכל ילד
רוצה לעזוב את ביה"ס אבל לא יעשה את זה. דבר כזה למדתי לכנות
במושג "מלחמה אבודה" למה להתנגד למשהו שחזק ממך? עדיף לצוף עם
הזרם במקום להתעייף ולשחות נגדו.

מקרה שאירע
"חמור מאוד, אני לא יודע איך להגיב בכלל"-  מילותיו של מר מילס
נשמעו כאילו הוא מאוכזב אולם פרצופו הקודר זעף ונאטם. גברת
מילס הייתה על סף דמעות מאולצות ואילו את פניה הסתירה בגלל
אופייה החלש. הם חשדו בי שגנבתי ערימת שטרות שהייתה מונחת
במגירת המכתבים בחדר האורחים ואני הרי יודע הכי טוב מכולם שחף
מפשע אני, אבל כל ניסיונותיי להוכיח את חפותי עלו בתוהו. לבסוף
נותרתי שם לבדי ובכל מקום שנגעתי בגופי הרגשתי את הבושה בוערת.
הזוג מילס הניחו אותי לאכול את בשרי מבפנים והלכו לישון.
למחרת המשיך מר מילס את שיחתו מאתמול איתי, "אני חושב שאנחנו
נאלץ לפטר אותך, אנחנו עוד לא הגענו להחלטה סופית, אבל אם זה
יקרה, תדע שלא הייתה לנו ברירה, אתה מבין?"
"כן, אבל אני..."- "יופי, עכשיו תחזור לעבודה" הוא חתך אותי
בדיבורו  וסובב את גופו.
אותו יום לא נרדמתי מרוב התרגשות. אולי זה נגמר? אולי זה הסוף?
ובים הציפיות בגופי חלה גאות אחרי שנים עקובות משפלים.

למחרת
"החלטנו לתת לך הזדמנות נוספת" מר מילס חייך וטפח על שכמי
בדיוק כמו ביומי הראשון כאן.

מאז חלפו
מאז חלפו מספר שנים וגם ערימת השטרות נמצאה. אני לא קיבלתי
התנצלות ואפילו נודע לי על זה רק בטעות. אבל עכשיו אני עומד
בפינת המרתף שלי, מסתכל על הארונית המרוקנת שלי כשעליה עדיין
המדבקה עם השם שלי "מ. שרת" בטוש שחור בכתב לא ברור. אני נפרד
ממנה והולך מפה אל דרכי, יוצא מכאן יותר מהר מכדור שנורה
מאקדח, אני בחוץ אחרי כ"כ הרבה שנים. אם תשאלו אותי "לא חבל?"
אני יפנה אתכם אל הגורל שלי הוא בטח יוכל לספק לכם את כל
הדברים שתרצו לדעת למה זה צריך להיות ככה.