פתאום קם אדם ומרגיש חסר משמעות, שלחייו אין כל ערך ואולי
עדיף, שלא יתקיימו כלל. הוא חש, כי הוא מהווה מועקה על סביבתו
והשפעה רעה על משפחתו. הוא אינו חושב, כי חייו עדיפים עוד על
מותו ועדיף שיסיר את הנטל מן הזולת ויטול את חייו בידיו שלו.
זה כבר לא משנה עוד מי אוהב אותך ולמי אתה עוד יקר. כל מה
שחשוב, הוא שחשים קץ לסבל- שלך ושל זולתך מסביב.
                                     

           
פורים תמיד היה החג האהוב עלי, אחרי הכל זה חג של שימחה. נעים
לשים תחפושת ולדמיין, שאת נסיכה או פייה יפיפייה מיסתורית. כיף
לבוא לבית הספר ולהחליף משלוחי מנות ולאכול ממתקים. ולי,
כחניכה בתנועת הצופים, כיף לבנות את הפורימון, להרגיש שאת
תורמת לקהילה ואולי מצליחה להכניס כמה גרושים לקופת השבט.
כל שנה, עוד מהגן, כבר בחנוכה הייתי מחפשת תחפושת מקורית וגם
כשחברותי הפסיקו להתחפש, אני עוד הייתי משקיעה בתחפושת וצריכה
כבר ללבוש אותה. בכיתה י"א לא היה לי רגע של מנוחה כדי למצוא
למה להתחפש. בין ההכנות לפולין להדרכה בצופים וללימודים- אפילו
זמן לחשוב על פורים לא מצאתי.
וככה מצאתי את עצמי שלושה ימים לפני פורים ללא תחפושת או
רעיון, עובדת עם החניכים על מצגת לפעולה הקרובה. לא שיערתי
איזה תהפוכה החג האהוב עלי עומד לעשות. לא חשבתי, שאת המצגת
אני כבר לא אראה.
פתאום הפלאפון צילצל, כשדודה שלי היסטרית מעבר לקו- "בואי מהר
לשמור על דניאל". כששאלתי מה קרה וניסיתי להסביר, שאני באמצע
חזרות, היא רק אמרה לי לעזוב הכל ולבוא. קראתי למדריכה השניה
וביקשתי, שתחליף אותי, והזמנתי מונית. בדרך עקפה אותנו משטרה.
בליבי קיללתי אותה, על כך שנסעה בטרוף, בעוד שאם זה היה הפוך-
נהג המונית היה מקבל קנס.
איך שהגעתי לדודה שלי, היא רק שמה לי את דניאל בידיים, לא נתנה
הסברים ורצה לבניין הסמוך, שם גר אחיה- הדוד שלי, עודד.
כשהסתכלתי בחלון, ראיתי שם את אמא וגם את מכונית המשטרה.
התחלתי להבין, שדבר נורא קרה, וחיכיתי. דניאל התחיל לבכות.
לילדים יש מין אינטואיציה כזו. הם כבר יודעים לפנינו, כשקורה
משהו.
אחרי חצי שעה אמא שלי נכנסה לחדר, כשעיניה נוצצות והיא חיוורת
כולה.
היא אמרה לי, שעודד נמצא בבית חולים. שאלתי אותה למה והיא אמרה
לי לחשוב על הגרוע מכל. מיד חשבתי על סרטן, אבל היא שללה את זה
ופתאום היא אמרה בטון שקט, שאינו מאמין: "עודד, עודד, עודד
מת".
הכל סביבי הסתחרר בבת אחת והדמעות זרמו כאילו רק חיכו, שתחושת
הבטן תהפוך לרשמית.
"אבל איך? הוא היה כל כך צעיר ובריא. זה לא ייתכן, איך? זה לא
יכול להיות" אמא שתקה ואמרה בשקט, "התקף לב".
לא האמנתי. ישבתי בצד מכונסת וחושבת לעצמי, שזה לא ייתכן. הוא
רק בן 48, הוא עוד צעיר. זה לא הגיוני, לא נתפס.
אמא, שכנראה הרגישה בחוסר האמונה שלי, באה פתאום, חיבקה אותי
חזק ואמרה לי: "אני לא רוצה, שתשמעי את זה ממקור אחר ותופתעי.
עודד לא נפטר מהתקף לב. הוא התאבד". "למה?". "הוא היה
בדיכאון". "למה?". "זה כבר לא משנה". "לי זה כן, למה". "היה לו
קשה בלי עבודה והוא ועירית היו כל הזמן רבים".
"אבל זה לא מספיק. הוא אהב את החיים, ל-מ-ה???"

ההלוויה הייתה קשה מנשוא. המשפחה כולה הייתה המומה וכאובה, אבל
חלק מההספדים היו כאילו הוכנו מראש. בשבעה פתאום שמעתי סיפורים
חדשים על עודד וגיליתי דוד חדש, שלא הכרתי קודם, וידעתי,
שהפסדתי- והרבה.
הסיפורים על אהבתו לחיים, השטויות שהיה עושה והצחוק, שהיה
מלווה אותו בכל עת- העלו אצלי סימני שאלה מרובים, אך כבר לא
העזתי לשאול דבר. ראיתי את משפחתי מרוסקת ולא רציתי להכאיב
עוד.
אבל בין הסיפורים היפים היו גם כאלו על המריבות עם אישתו, על
כעסה, על כך שאינו יוצא מהדיכאון, שנכנס אליו מאז איבד את
עבודתו, את ההאשמות שלה כלפיו, על כך שהוא מהווה דוגמא רעה
לילדים ועל ילדיו, שהתביישו בו ולא הזמינו אותו לטקסים
ואירועים חשובים. פתאום גיליתי, שכשהוא לא היה אצלנו או אצל
דודתי- כל מה שהיה עושה זה לישון.
התמונה המשפחתית האחרונה חזרה מפיתוח ופתאום שמתי לב, לכך שהוא
אינו מחייך ושאגרופו קמוץ.
                               

פתאום קם אדם בבוקר, הוא מרגיש שהוא חסר משמעות. הוא כבר אינו
זוכר מתי הפעם האחרונה, שחייך או חייכו אליו, ומרגיש, כי חייו
לא יחייכו לו עוד. הוא כבר לא חושב על יקיריו. הוא בטוח, שהוא
אינו יקר להם עוד.
הוא כורך חבל סביב צווארו ושולח יד בנפשו.

מתי לאחרונה ראיתם אדם שכזה?