וכל שיר שלהם מזכיר לי אותך. וכל פעם שאני נזכרת, נצבט לי הלב.
כל כך חבל לי על שנינו. על שלא היינו אף פעם שניים יחד. חבל
לי, ועם זאת, זה נראה לי כמו הדבר הנכון לעשות - להתעלם
מרגשות, תחושות, יותר נכון, תשוקות, שהיו באוויר מההתחלה,
ולחשוב בצורה הגיונית. לא שהיגיון היה אי-פעם הצד החזק שלנו.
שנינו יודעים יפה מאוד להתנהג כמו מטורפים, להתנתק מהעולם הזה,
לגרום לכולם לחשוב שאיבדנו את "זה" לחלוטין, לצחוק מבפנים
עליהם, שלא יודעים מה "זה" באמת. והכל נשמע עכשיו מאוד ברור,
מאוד יפה ומסודר, אבל אצלנו הכל היה בבלאגן. או שאולי, יותר
נכון, לא היה בבלאגן. כי מרוב הבלאגן של שנינו, לא היה שומדבר.
וחבל לי, כי מהשיחות שלנו, שניהלנו שנינו, יצאתי בסופו של דבר
שמחה יותר, מחויכת, מעריכה את עצמי קצת יותר. אתה ידעת איך
לעשות את כל זה במשפט, בחיוך, במבט אחד. לפעמים אפילו בשיר.
לאו דווקא של הביטלס. לפעמים זה היה ג'ף באקלי, הקלאש או אומן
זניח שרק אתה זוכר את קיומו ואת התנהלות הקריירה שלו מתחילתה
ועד סופה. ואל תחשוב ששכחתי את כל הדברים הקטנים שאמרת לי -
כשישבנו על המדרגות, ברחוב אחד העם, על החוף. הכל אני זוכרת
ולא יכולה לשכוח, בדיוק כמו 'חנה' של עמוס עוז שאני כל כך
אוהבת. רק בשביל לקבל חיבוק.