היום, תוך כדי שכיבה בין מצעים אדומים, הרגשתי שוב את מה שחשתי
כל אותן שנים, הרגשה של שלווה מדומה, מזויפת אפילו, שלווה
שמכאיבה עד אבדן הנפש אל תוך מסתורין שמעולם לא הכרתי קודם.
זוהי עייפות אמיתית שנובעת מחוסר הבנה, ניסיון לטשטוש כל הבעה
אנושית מכיוון שהעין חזקה מהלב, והיא הראשונה שתשבור לרסיסים
את רצונך האמיתי אם ובכל מקרה בו לא יראו לה הדברים יפה.
ככה נראים חייה של אחת שכל העומד בפתח שערה זועק להיכנס והיא
אדישה ככל שתהיה ובכל זאת מתנסה ובוכה ושותקת, ואולי בעיקר
רועשת, אך לבסוף נואשת ומוותרת.
כעס משתלט על צחוקה של דמעה, והכאב שחשה תוך עייפות מחליש עד
לכדי נפילה, חוסר שליטה, בטלה.

אם יש בידך את הכוח, מדוע שלא תגרום לטוב לבוא? האם השליטה
באחר מחזקת עד כדי סלידה? שתיקה.

אין בידי את הרצון להבין, לפעמים אינני רוצה בו בכלל. גם בהבנה
יש בבלבול ותחושת חוסר מוצא מכיוון שאחרי האמת לא בא שום דבר.
השקר מתגלגל רחוק כל כך, מתוק כל כך, צורב כל כך - וזאת התחושה
התמידית שיש בחיי. תחושת נשימה.
בין הזרועות ומעל לרגליך מצוי הכוח האמיתי, אך אני בין רגלי
מדממת את שארית הטוב שעוד נותר בי ובין זרועותיי רק ניסיון
לפיתוי. אין בזה כוח, רק משחק לא תמים והכול מתרחש תוך מחשבה
על דעותיך, השקפותיך ומה תגיד בסוף.