לדניאל:

זה היה ביום חמישי, לפני כשנה.
אני לא יודעת למה נזכרתי בזה דווקא עכשיו, אולי בגלל שאני
מרגישה עוד פעם את הדיכאון שחשתי אז כשעזבתי, אולי כי ככה סתם
פשוט נזכרתי בזה, בכל מקרה אני פה, כותבת לך את המכתב הזה.
אתה זוכר, שכמה ימים לפני זה באתי אליך עצובה וכמעט קרובה
לדמעות?
אני זוכרת, זה היה כאילו מישהו בישר לי שאמא שלי מתה.
אבא שלי בא אליי עם הידיעה שאנחנו עוברים לניו -יורק, בגלל
העבודה שלו.
לא רציתי לעבור.
אפילו חשבתי שאני אלך לדודה מרתה, עם ה800 חתולים שלה.
תמיד פחדתי ממנה, אני לא יודעת למה..
"מה?! אנחנו עוברים?! למה?"
"בשביל העבודה שלי" אני זוכרת את המילים האלו.
כל שנה, שנתיים אבא שלי היה אומר לי את זה.
"אבל הבטחת!! הבטחת שזאת תהיה הפעם האחרונה!!!" התחלתי לבכות.
לא רציתי להיפרד ממך, דניאל, היינו חמש שנים ידידים, ואז עברתי
כשחזרתי אתה היית הראשון שזכר אותי וכעבור כמה חודשים נהיינו
חברים, זו הייתה התקופה הכי מאושרת בחיי... "אני יודע
שהבטחתי," הוא התחיל לדבר אליי כמו ילדה קטנה "אבל את צריכה
להבין, זה העבודה שלי, זה הזדמנות ענקית בשבילי." "אני לא רוצה
להבין! אני תמיד מבינה!!! אתה זה שלא מבין אותי!" עכשיו התחלתי
להישמע כמו ילדה קטנה "אני בת 16, ועדיין לא נשארנו במקום אחד
יותר משלוש שנים! סוף סוף חזרנו לפה! סוף כל סוף! ואתה שוב,
כרגיל, מנתק אותי מהחברים שרכשתי לי, ותאמין לי שזה היה הדבר
הכמעט הכי קשה שאי פעם עשיתי! אני לא רוצה לעזוב עוד פעם!
לא!"
הלכתי להתלונן לאמא שלי...
למרות שידעתי כבר, אני לא אשאר פה, אני עוברת.
באתי אלייך בלילה וניסיתי להוציא את המילים.
ניסיתי לאזור אומץ ובסופו של דבר הצלחתי.

הגעתי להחלטה שמה שתגיד זה מה שיקרה. עשיתי לך מבחן קטן, אמרתי
לך בהכי קרירות שיש, שאני עוזבת, ואמרתי לעצמי  שאם תגיד טוב,
ביי או משהו בסגנון הזה, זהו, גמרנו, לא איכפת לך ממני, ואם
אתה תגיד לי לא לעזוב... זה אומר שאתה אוהב אותי, כמו שאני
אוהבת אותך.
הודעתי לך שאנחנו עוזבים ואתה היית עסוק עם הדיסקים ולא שמעת
אותי, כשחזרתי על זה שאלת אותי מתי אמרתי לך שביום חמישי, לאחר
מכן שאלת מתי נחזור וכשעניתי לך שאני לא יודעת מתי אני אחזור
ואם בכלל לא הראת שום רגש. היית עסוק עם הדיסקים.
אני יודעת, הסתכלתי עליך לפנים לראות אולי, אולי יש לך עצב
בעיניים משהו,סוג של כאב או רגש אחר אבל כלום.
חשבתי שאתה לא אוהב אותי. זה קרע אותי מבפנים. לקחתי את הדברים
ועפתי מהחדר שלך.
התחלתי ללכת וללכת אלוהים יודע לאיפה, ואיכשהו הגעתי שוב, לבית
שלך.
הסתכלתי על החלון שהיינו יושבים בו כל הזמן.
התחלתי לבכות, גם עכשיו אני בוכה, כמה שזיכרונות יכולים לעשות
לך רע בלב..

אני כל כך מתגעגעת...

הסתכלתי על החלון והתיישבתי על הספסל שמשקיף על ביתך.
גם על הספסל היינו יושבים. יושבים ומדברים על הכל, לפעמים לא
היינו מדברים כלל, היינו רק מסתכלים אחד על השנייה ויודעים  מה
הולך בראש של השני, ופשוט שותקים.
ישבתי שם במשך שעתיים וקצת מחכה לך שתצא ותראה אותי.
אבל לא יצאת, השארת אותי שם.
כשחזרתי הבייתה ציפיתי שעל השידה יהיה לי הודעה שהתקשרת
ולהחזיר אליך צלצול אבל לא היה שם שום דבר. ואני התחלתי
לבכות.
אני חושבת שבגלל שלא בכיתי הרבה זמן, כל הדמעות שלי הצטברו
והצטברו והתחלתי לבכות על כל שטות שהיא הכי קטנה בעינך... אני
זוכרת שמתי שהייתי בוכה והייתי באה אליך, הייתה לך דרך מיוחדת
להרגיע אותי... היית מנשק אותי ברכות... והיית אומר לי את
הדברים שהייתי רוצה לשמוע.
בבוקר כשבאתי אליך עליתי לחדר שלך רציתי כל כך להתפרץ עליך
להגיד לך המון דברים, אבל החזקתי בעצמי, הייתי אדישה. וחבל שכך
הייתי.
קראתי לך לבוא, מרחת את הג'ל שלך, כמו שאתה עושה בכל יום.
אבל לא כמו בכל יום לא נתת לי נשיקה.
לקחת את התיק שלך וקראת לי לבוא ואני הלכתי אחריך כמו כלב
שהולך אחריי הבעלים שלו.
הלכנו והלכנו, לא מחליפים ביננו מילים.

אתה יודע? בהתחלה שהתיישבתי כדי לכתוב לך את המכתב הזה, חשבתי
שזה יהיה הדבר הכי קשה שאי פעם אני אעשה, אבל לא כך זה.
זה דבר נורא קל.
אני אמנם בוכה בתהליך אבל זה משחרר את הנשמה שלי מכל מה שאי
פעם שמרתי בפנים.
כל מיני דברים אני חשבתי וברובם אני טעיתי.

חמש דקות לפני שהגענו לבית הספר קראת לי לבוא ואני כרגיל באתי
אחריך. הובלת אותי לחורשה שלשם תמיד היינו הולכים כדי להבריז
משיעורים. התיישבת שם, ופתחת את התיק, הוצאת קופסא עטופה והבאת
לי שבפניך חיוך. כששאלתי אותך מה זה האצת בי לפתוח.
כשפתחתי את זה, היה שם תליון בצורת חצי לב וטבעת תואמת על כל
אחד היה כתוב ד.. שניהם בשביל דיקלה ודניאל. אתה לקחת את
התליון ואני את הטבעת ומאז לא הורדתי אותה. אני מקווה שגם אתה
לא. אחריי שדיברנו אמרת לי שתתגעגע אליי  והאמנתי לך. נתת לי
נשיקה והמשכנו ללכת. כשהגענו אמרנו אחד לשני להתראות ונכנסנו,
כל אחד לכיתה שלו.

ביום חמישי בבוקר באתי אליך ואמרנו שהפעם לא נלך לבית הספר,
אמרת לכל החברים שלי ושלך שאני עוזבת, הם באו אלייך ושם היו
בלונים וכרזות נתגעגע אלייך דיקלה!, זה היה כל כך משמח שאוהבים
אותי. בלילה הייתה הטיסה שלי, אתה באת ללוות אותי. ובדיוק
כשקראו לטיסה שלנו אמרת לי שלוש מילים שאני לא אשכח: "אני אוהב
אותך", דניאל עכשיו אני אומרת לך את זה, מתחרטת שלא אמרתי לך
את זה אז... אני אוהבת אותך גם, אני אוהבת אותך, עדיין!, אני
לא יודעת אם אתה זוכר אותי, בראשי אני מקווה שכן. אתמול הייתה
לי יום הולדת. מקווה שאתה זוכר.

כרגע התקשרת אליי דיברנו כשעה, אמרת לי שאתה עדיין זוכר, ושאתה
עדיין עונד את השרשרת.
אמרת שאתה מחכה לי עדיין על הספסל, מחכה שאני יבוא.
זה מה שאני תמיד חושבת. אבל אתה, לא התקשרת, זה רק מה שחשבתי
שתעשה, ועוד הפעם זאת אני עם המחשבות שלי. דניאל, עוד יומיים
אני חוזרת. תחכה לי על הספסל, בבקשה?

באהבה זאת עם החצי לב...