כל החיים שלי היו אומרים לי מה לעשות ומה לא לעשות.
אתם יודעים מה זה כל החיים שלי? כל החיים שלי זה 18 שנים, 18
שנים ושבוע ליתר דיוק!
כל הזמן "תרחצי ידיים לפני האוכל", "זה לא יפה לדבר ככה",
"אסור ללכת ערומה ברחוב" "זה לא יפה להעליב אנשים", "את חייבת
לעשות שיעורים".
אמא אומרת שלא צריך שיהיה איכפת מה אומרים עליך, אבל כל פעם
שאנשים באים לביקור היא מבריקה את הבית טיפ טופ, כדי שלא יהיה
להם מה להגיד, וכדי שהם לא יחשבו שהיא לא מנקה. כשאני אומרת לה
את זה, היא אומרת: "זה לא יפה שאנשים באים והבית מלוכלך".
ואם בא לבית להיות מלוכלך? ואם בא לי ללכת ערומה ברחוב? אסור!
פשוט אסור, למה? כי ככה אמא אמרה, כי ככה חינכו אותי, הכניסו
לי לראש ש"אסור, אסור, אסור, ומותר!" בכל החיים שלי מותר 1!
זהו!
בעצם, כל החיים שלי היו בשביל אחרים, לא בשבילי, אלא בשביל
אחרים, מה הם חושבים עליי, והרי למה אסור לי כל מה שאסור? בגלל
שהם קבעו האנשים, האנשים האחרים ברחוב, שלא נאה להם לראות אותי
ערומה!
איך זה שמתי שקטנים אין את החוקים האלו הא?
כשאני הייתי קטנה, הייתי יכולה להרים את השמלה עד לראש וכולם
היו אומרים "איזה חמודה",
ועכשיו אם אני רק אעיז להרים את השמלה על הראש, כבר יגידו "יא
זונה, משוגעת" ועוד דברים, ובטח אחריי כמה זמן יאשפזו אותי.
מתי שהייתי קטנה, והייתי אומרת למישהו מכוער או משהו מעליב,
הוא היה מחייך ואומר "איזה חמודה"
ועכשיו אם אני אגיד את זה למישהו, הוא יגיד "איזה חצופה"

"תרחצי ידיים", "זה לא יפה לדבר ככה", "אסור ללכת ערומה
ברחוב", "זה לא יפה להעליב אנשים",
אוף, תשתקו!