לא חשבתי שזה יקרה. אף פעם לא חשבתי שאני אוכל להכיר בן אדם
שחושב כמוני, רוצה דברים כמוני ובעל שאיפות דומות. יש את
המקרים האלה שבהם אני חושב שאני אף פעם לא אצליח להכיר אנשים
חדשים, את אותם האנשים שאני אוכל לשבת ולדבר איתם, לספר להם
הכל ולדעת שהם מקשיבים. אלה הם האנשים האמיתיים שאני רוצה
להכיר. ואתמול הכרתי.
סוף-סוף יש מישהו שיוכל להזדהות איתי, להבין מה אני מרגיש, מתי
רע לי - וידע גם למה. חברויות לא בונים ביום אחד וגם לא
ביומיים. אבל כשמרגישים שיש קשר, אפילו אם זה מישהו שהכרת לפני
כמה שעות, הכל פשוט יסתדר.
הוא אמר שזה פשוט מצחיק שאני חושב בדיוק כמוהו. אני חושב שזה
טוב. שאלתי אותו בצחוק: "איפה היית בשנים האחרונות, הא?" והוא
אמר שזה בדיוק מה שהוא התכוון לשאול אותי. זה עשה לי טוב.

לשבת שם, סביב המנגל, עם הלהבות הדועכות והרוח הקרירה הזו, יחד
עם אנשים שחשובים לך, פשוט מעלה חיוך על הפנים. אבל קשה שלא
לחשוב על מה שיהיה הלאה. כולם מתגייסים. כמעט כל האנשים שהייתי
איתם אתמול - מתגייסים. וזה יקרה בקרוב. ויום אחד, וזה לא כל
כך רחוק, אני אתעורר ואראה שהם לא פה, אלא באיזה בסיס מרוחק
מכל דבר שמזכיר את החיים שהם חיו קודם לכן, ממש לפני כמה ימים.
וזה עצוב, שאנשים שאתה מכיר, יום אחד יעלמו לך לפרק זמן ארוך
ובקושי תראה אותם... ולי זה מוזר. אני לא מתגייס בקרוב. אני
ממשיך ללמוד, לפתח את עצמי. לפעמים אני לא מבין למה אני עושה
את זה ולמה בחרתי בזה, כשרוב האנשים שאני מכיר מתגייסים. אבל
אני יודע שיהיה בסדר. אני לא הולך לאף מקום. אני כאן. אני אחכה
להם שיחזרו, ושוב זה ימשיך להיות כמו שזה היה עד היום. כמו שזה
היה אתמול. וזה לא יפסק. אני לא אתן לזה. הבטחתי לעצמי שאני לא
אתן לקשרים שחשובים לי, להנתק בגלל שינויים כאלה. וזה לא יקרה.


התפזרנו ב-4 וחצי לפנות בוקר. לא הרגשתי עייף. נכנסו לאוטו
ונסענו הביתה. הכל היה שקט, אפילו הכביש. ואני חושב לעצמי על
כמה שנהניתי היום. חושב על זה שהכרתי חבר חדש... ככה סתם...
בערב שישי אחד, שעבר לו במהירות כה רבה, שלא שמתי לב בכלל שכבר
בוקר. הגעתי הביתה לזריחה. השמיים קיבלו גוון בהיר של אור יום.
ואני חייכתי לעצמי. הכל הסתדר. אחרי הכל.