ישנונים.
זו התכונה הבולטת אצלינו.
לבצע את מה שרצינו, ולחזור לנמנם ביחד על המיטה שלנו אחרי עוד
הרפתקה קטנה, שנראתה כמו עולם ומלואו באותה התקופה.
אני זוכר שפעם נהגנו להתבדח על שנהיה מסוכנים. כשנגדל. כשנהיה
עוד ביחד.
אני זוכר את זה.
איך אנשים יגיבו כשנפתיע אותם בבוא היום.
משהו שקיוויתי שיקרה, וזה קרה.
זה נראה כל כך מזמן, ואולי זה באמת היה מזמן.
היינו כמו פראים צעירים, שמנסים באלגנטיות לכבוש את העולם.
עשינו כל מה שרצינו.
אי אפשר היה לעצור אותנו.
אבל כמו שאי אפשר למנוע פיהוק מאדם עייף, אי אפשר להמשיך במשהו
לנצח.
אני זוכר כל כך טוב מה קרה ביום ההוא.
היום שבדיעבד הפריד בינינו.
אפשר לומר שלא התכוונו, שלא ידענו מה זה יגרום, אבל עד עכשיו
קשה לי לעכל את מה שקרה בנו מאז.
כך, כל אחד חזר לצד שממנו הוא בא, לרחוב שלו בשכונה הישנה,
מקום שלא יצא ושלא ייצא ממנו שום דבר טוב - בחזרה לישון.
זה מה שאפיין אותנו, ישנונים שכמונו.



(כתבתי את זה על פי ספר שאהבתי, שנושא את השם הנ"ל. פה אני
מדבר על דברים אישיים, שלא קשורים חס וחלילה לסיפור המקורי (מי
שמכיר אותי יבין למה אני מתכוון שם באמת), כך שאין שום קשר
לתוכן הספר!
לכינוי "ישנונים" יש שני פירושים ברחובות של ניו יורק של פעם:
1 - רוצח שכיר מבחוץ, שישן באיזור אחרי שהחוזה בוצע, 2 - כינוי
לנוער שישב יותר מ-9 חודשים במוסד לעבריינים).