הזמן. עבר, הווה, עתיד. אני זוכר, כשהתגייסתי לצבא, עוד
באוטובוס שיצא מלשכת הגיוס, צעק מישהו "ח'ברה, אל תשבזו, הפז"ם
דופק...", אני זוכר שאז המשפט הזה עודד אותי, הזמן שלא עוצר.
לפעמים זה גם מדכא, כל שנה שעוברת מעלה את ספרת האחדות של הגיל
הדו-ספרתי שלי בעוד אחד.
כשהייתי קטן, אני זוכר שהייתי צופה נלהב של הסדרה 'מנהרת
הזמן'. דאג וטוני הובלו בתוך מנהרה משובצת צבעים וצורות אל
העבר ואל העתיד. בשלב מאוחר יותר מייקל ג'י פוקס שיחזר זאת
בעזרת מכוניתו של ד"ר אמט בטרילוגיית "בחזרה לעתיד".
עוד משפט צבאי, שרשום בדרך כלל בטוש על דלתות חדרי בול הפגיעה
בבסיסים רבים בארץ: "לא נולד המאנייק שיעצור את הזמן". מי זה
המאנייק הזה? האם הוא באמת לא קיים? אולי כל ה'זמן' הזה הוא רק
מושג שטבוע במוחנו, אולי הוא דבר שבכלל לא קיים, משהו שהמוח
שלנו אימץ לעצמו בנסיבות הקיימות? ההרהורים הללו באו בעקבות
הפגישה שלי איתה!!!
היא באה מעולם שבו הזמן לא קיים. כשאין זמן, אין סיבתיות. אי
אפשר להגיד שדבר קדם לדבר או שדבר גרם לדבר. חוסר הסיבתיות
אצלה היה הסימן הראשון ששמתי לב אליו באותו בית קפה חיפאי
כשישבנו לנו ולגמנו קפה תוך כדי שיחה שוטפת על ענייני היום.
פתאום היא הליטה את פניה בידיה והתחילה לבכות. הסתכלתי עליה
בהלם.
משהו שעשיתי? חשבתי לעצמי... לא נראה לי. נגעתי בה ושאלתי אותה
למה היא בוכה. היא הזיזה את ידיה ואמרה לי:
"אני בוכה כי פגעו בי."
"את רוצה לספר לי על זה?" ניסיתי לעודד אותה לדבר.
"לפני שנתיים המפקד שלי בצבא קרא לי 'שמנה' בגלל שאכלתי במשרד
בניגוד להוראות."
"אבל זה היה לפני שנתיים, מה פתאום נזכרת בזה?"
היא הסתכלה עלי במבט לא מבין, "מה זה קשור מתי זה היה - חשוב
שעכשיו נפגעתי..."
ממש לא הבנתי אותה ודיכאתי בכוח צחקוק שהתפתח במעלה גרוני, אבל
מכיוון שהשיחה איתה לפני ההיזכרות היתה ממש מהנה והיא התחילה
להירגע, המשכתי ללהג איתה. לאחר כחמש דקות היא פתאום התחילה
לצחוק בקול רם. אנשים מסביבנו הסתכלו עליה בתדהמה.
אני, כשכבר הבנתי עם מי יש לי עסק, שאלתי אותה למה היא צוחקת.
היא הסתכלה עלי ואמרה: "אתה מה זה מצחיק, הקטע עם הכובע עליך
גמר אותי."
"על איזה כובע את מדברת?" שאלתי אותה במבט תמה.
"על הכובע שאיתו תבוא לטיול בעוד שבועיים מהיום", אמרה, עדיין
מחייכת.
הסתכלתי עליה בתמיהה ושאלתי: "אבל איך את יודעת מה אני אלבש
עוד שבועיים?"
היא התחילה להתעצבן, "מה זאת אומרת איך? אתה יודע שיש לך שאלות
מוזרות..."
לי יש שאלות מוזרות, חשבתי לעצמי, נראה לי שאולי בזכותה לא
יסגרו את "שער מנשה"... אני חייב לברור לעצמי את הבחורות קצת
יותר טוב לפני שאני מחליט לצאת איתן, חשבתי לעצמי.
"אני מוזר?", שאלתי אותה.
"כן, אתה מוזר. אתה כל כך מקובע, כל כך מסודר. יש לך עבר, הווה
ועתיד. אצלי אין כזה דבר, הכל בא ביחד. הסדר אצלי הוא לא לפי
זמנים, אלא לפי מה שאני מרגישה", היא אמרה בלהט, "המוח שלכם
מדהים אותי, כמו סטרטר, תן לו כיוון והוא מאמץ ישר את כל הדרך
בהתאם לכיוון שהוא קיבל כמו איזה תוכי. פתאום כל הדברים
מתחילים להסתדר לו. אנשים נולדים, חיים ומתים. הזמן, הכל אשליה
שהמוח הופך בשבילכם למציאות, מתי תבין את זה?"
את האמת, לא ממש הבנתי למה היא מתכוונת, וכבר הפסיק לעניין
אותי.
לא התקשרתי אליה יותר, והפגישה הבאה שלי איתה היתה לאחר
חמש-עשרה שנה. יצאתי ממשרד עורכי הדין שאותו ניהלתי וראיתי
אותה עוברת מעבר לכביש. היא נראתה ממש טוב, צעירה יותר מאיך
שהכרתי אותי אז.
היא הביטה בי ועצרה. החלפנו קצת ברכות ועידכונים ואז אמרתי לה
שהיא נראית כמו בת 20, ואפילו יותר צעירה ממה שזכרתי אותה.
היא חייכה אלי ואמרה: "אני רואה שנשארת אותו מקובע שהיית. למה
אני צריכה להזדקן? שוב פעם אתה בתוך האשליות של הזמן שלך. אני
נולדתי בת 100 וכל שנה שעוברת אני נהיית צעירה בשנה, למה? ככה.
זוכר את מה שאמרתי לך אז על הסטרטר, על הכיוון? תן למוח כיוון
והוא ירוץ יופי לקראתו, גם אם זה לא ממש נכון. הגיוני שאם יש
עבר, הווה ועתיד - הזמן נע קדימה ומזדקנים, המוח מסדר לכם את
החיים יופי, ואז בגיל מסוים צריכים גם למות, יופי של הגיון
וסדר..."
"אני רואה שנשארת מטורללת כמו אז", השבתי חיוך, "מה את עושה
בימים אלה?"
"הכל וכלום", זו התשובה שקיבלתי.
אז מי שכתב את המשפט "עוד לא נולד המאנייק שיעצור את הזמן" לא
לקח בחשבון שאולי קיימת מאנייקית שתעשה את זה.