בוקר אחד נקטע ריצוד המים בכנרת בפס לבן וזוהר.
לא בכל יום נחשף אי על אגם, ואני, שאיים מהלכים עלי קסם מיוחד,
נמצאתי בוהה ומנסה לפענח את עוצמת הרגע.

התרוצצה בראשי מחשבה פראית ומוטרפת שפיתתה אותי להשליך את כל
היום-יומי, פשוט להניח בצד את סרגל קנה המידה, לקפוץ אל המים
הקרים ולשחות אל האי.
מה, מה יותר פשוט מזה?
אבל... ואחרי האבל בא רק התירוץ וההסתדרות הלאומית. המים קרים
והכושר הגופני (את הטריאטלון האחרון סיימתי בזחילה) ובכלל,
אפשר לקחת סירה ופשוט לשוט. מה, לא פשוט?

מאוחר יותר החלו המחשבות הסוריאליסטיות להתאסף בהפגנות
סולידאריות עם האי. ילדי רב החובל גרנט וסצנות היסטריות מאי
המסתורין ואי המטמון. ואולי אפשר למצוא שם את עקב סנדלו של איש
קדוש, או את חרטום ספינתם של עלי באבא וארבעים השודדים.

עד כאן. זהו. החלטתי החלטה וכשאני מחליט החלטות, מישהו לידי
מתחיל למלמל "איך הוא הולך עכשיו לשגע אותנו עם האובססיה החדשה
שלו... אי!)

אני הולך לכבוש את האי. אמרתי את זה וזה סופי. טוב, לא ממש
לכבוש. כיבוש זו מילה חזקה מדי לאי שכל אורכו הוא 15 מטר.
אולי אפשר לקחת אותו בלי מילים לוחמניות. בימים הבאים עשיתי
צעד גדול של חזקה על האי : מימשתי את הידע שרכשתי בלימודי
הקרטוגרפיה והתחלתי במלאכת שתילת קקטוסים על האי. שורות צמודות
לאורך ולרוחב , תחימת שטחים ברורה , ירוקה, דוקרנית, ותקווה
שמישהו יצליח לקטוף את הסברסים המתוקים ולהנות מטעמם המהפנט של
הגבולות. הטענתי את מצלמת הפנטקס שלי ויחד עם צוות טלויזיה
מקצועי התחלתי לתעד את הפרוייקט הסביבתי שלי "isola cactus".

ביומן המסע שלי רשמתי את הפתיחה הבאה:

1/6/2001
אני עומד על האי וצופה ממנו אל הסביבה. דברים שרואים מכאן לא
רואים משום מקום.
כשעומדים על האי לא מבחינים שמפלס מי הכנרת ירד לשפל מפחיד. על
האי שחפים ואגמיות מהלכים בשלווה סטואית וסרטנים שלוחי צבת
רוקדים פסדובלה של אושר.
נציב המים הוא דמות אהודה בקרב אוכלוסיית האי. כולם זוכרים את
מאמציו העילאיים
לדחות את רוע גזרת הגשמים כדי שמפלס המים לא יציף את האי. וזה
מזכיר לי סיפור:
אנשים פנו אל הרב ושאלו אותו מה עליהם לעשות כדי שירד גשם.
אמר להם הרב: תבואו מחר בערב אל בית הכנסת ונתפלל יחד
בהתכוונות.
למחרת, בבואם אל בית הכנסת, קיבל הרב את פניהם בכעס ותוכחה:
כיצד באתם להתפלל לגשם ולא הבאתם עימכם מטריות?