יום שלם בלי אבוקדו.
אני קצת אבודה.
קצת לא.
מחפשת בשומקום, כי יודעת שזה לא יהיה בכל מקום אפשרי.
אין אבוקדו, ולא כלום.
אם הייתי יודעת כמה זמן אנשים מבזבזים בממוצע על שטויות, אולי
הייתי מוותרת מזמן, אבל אז עוד חשבתי שאני מקרה מיוחד והשקעתי
כל מאמץ כדי לרצות את הספק הזה.
כל אדם אחר היה כבר מאבד את שפיותו, אבל כמו שאומרים בסרטים
הגדולים- יו קנט לוז איט איף יו נבר האד איט!
אז יצאתי לחפש.
לא תאמינו בכמה אתרים אפשר לחפש אבוקדו אחד מסכן.
התערבבתי בין רוכלי השוק, מנסה לרגל אחר אבוקדואים זרוקים,
מגששת אם מישהו שמע או ראה. האמת שקצת קשה לזהות אותו ככה בין
כל בני המשפחה הירוקים אבל רק חדי ההבחנה, האוהבים באמת את
האבוקדו שלהם יודעים למצוא אותו כמחט בערימת אבוקדואים.
בסופו של יום הבנתי שאין לי ברירה אלא להתגבר ולהשיג אבוקדו
חדש.
לא כי באמת רציתי לוותר על שלי, יותר כי הייתי חייבת כבר למלא
את החלל שהוא הותיר בי.
אז נסעתי לטרייד אין של אבוקדואים ורכשתי אחד במצב מצויין. הוא
חייך לי והיתה לו גומה כזו שהייתי חייבת לקחת אותו.
ומאז אנחנו חיים בשמחה ואושר.
אני, האבוקדו והחלל.