פעם היה לו ילד קטן עם אופי רתחני.
אבא שלו נתן לו שק עם מסמרים ואמר לו שבכל פעם שהוא מתפרץ
וצועק על אנשים הוא חייב לתקוע מסמר בגדר שמקיפה את ביתם.
ביום הראשון, תקע הילד 37 מסמרים בגדר, אך במהלך השבועות הבאים
ככל שלמד לשלוט בכעסו, ירד מספר המסמרים שהוא תקע בגדר.
הוא למד שקל לו יותר לשלוט בכעסו מאשר לתקוע מסמרים בגדר.

לבסוף, הגיע היום בו הילד לא התפרץ כלל.   הוא סיפר את זה לאבא
שלו, ואבא שלו אמר לו שעכשיו, בכל יום שחולף ובו הוא לא התפרץ
ושלט בכעסו הוא צריך לשלוף מסמר אחד מן הגדר.

הימים חלפו ולבסוף הגיע הילד לאביו ואמר לו שכל המסמרים נשלפו
מן הגדר.

האב, אחז בידו של בנו לקח אותו החוצה אל הגדר, ואמר לו: "כל
הכבוד בני על שלמדת לשלוט בכעסיך, אבל הסתכל נא אל החורים
שבגדר.  הגדר כבר לעולם לא תהיה כמו שהיא הייתה בהתחלה.  כשאתה
אומר דברים מתוך כעס, הם משאירים צלקת בדיוק כמו החור שבגדר.
אתה יכול לתקוע סכין בגבו של אדם ולמשוך אותה החוצה חזרה, אבל
לא משנה כמה פעמים תתנצל הפצע עדיין יישאר שם. פצע מילולי הוא
גרוע בדיוק כמו פצע פיזי.  חברים הם כמו יהלומים יקרים, הם
גורמים לך לחייך ומעודדים אותך להצליח.  הם קשובים לך, הם תמיד
שם בשבילנו"



אני אישית היום חושב איזה מסמר בדיוק גרם לי לאבד חבר ממש טוב
שלי..
היום אני לא מצליח להיות חבר שלו כמו הייתי פעם..
אני רק מקווה שהדבר היחיד שלא כתוב בקטע הזה הוא שאת הגדר אפשר
לצבוע.. במקרים נדידים..
אמנם מה שהיה לא נשכח, מתחת לאותה השכבה של הצבע עדיין ישנו
חור מן אותו המסמר..
אבל אולי לאט לאט זה יכול להישכח...
אולי אותה שכבת צבע לאט לאט תאפיל על הזיכרון ותגרום לאותו חור
להישכח.. אך הוא עדיין שם.. תמיד..
גם אם הוא נשכח..
אולי אותם חורים יכולים להישכח..
אני אישית מקווה...
ומקווה שאהבתם את הקטע...