א.
היינריך קלאוס הצעיר היה בן 19 כשראה את החזון. היינריך הצעיר,
תושב ברלין הקפואה, ישב בטרקלין ביתו והשתעשע עם חבריו באי אלו
חומרים כימיים ממריצים. אדולף מולר, חברו הטוב ביותר, סיים
להסניף שורה משובחת, הסתובב אל חבריו העליזים ואמר: "היינריך
אני עף להקיא". היינריך, משועשע עד מוות ממצוקת חברו (כבר אז
היה היינריך מיזנתרופ חובב, תחביב אותו פיתח למקצוע והכנסה
צדדית שנים מאוחר יותר, אחרי שהשמיד את המוזיקה המערבית, התעשר
כקורח ובנה את ההרמון המודרני הראשון, אבל בואו ניתן לסיפור
להתפתח בעצמו, במטותא ממכם) התחיל לסדר לעצמו שורה חדשה.
היינריך נתן שאיפה עמוקה של החמור הלבן, אולם אז נשימתו נעתקה
מפיו, עיניו התגלגלו בחוריהן הוא פלטו חרחור גסיסה קודר נפל
אחורה - ודמם. אדולף ושאר החברים הנחמדים נכנסו להתקף היסטריה
פאראנואידי - וברחו מייד.
היינריך שייט לו בתוך חלל אינסופי, מוקף אור בוהק. אדם אחר,
הצולל לו במנהרות של אור סופני ואינסופי, היה וודאי המום
מהמראות השמימיים הללו. אבל היינריך מיודענו היה כל כך אטום
שאפילו לא היה לו שכל וכוח להתרשם. לנגד עיניו ראה את כל חייו
הסתמיים: היינירך כזיגוטה, מתרבה במהירות, צומח לעובר, נולד
וכו'. כל חייו הקצרים וחסרי הטעם עד נקודה זו. ואז בדיוק
בשחזור דום הלב שלו, הסרט נעצר והופיע לפניו ברנש כבן 80, קטן,
קירח,חבוש כובע, עוטה משקפיים ובעל מקל הליכה.
"שלום", אמר היינריך בהיסוס.
"פשול נאחוי, דלביוב בלאט!" זרק לו הברנש במבטא רוסי כבד. "של
נעלייך מעל רגלייך, אפס מזופת, כלב אשפתות, יבחוש בן דומן."
"בואנה, דבר יפה יא רוסי מסריח" צעק היינריך שלא נשאר חייב
לעלבונות של הרוסי הזקן.
"תקשיב טוב גולם. אתה יודע מי אני להיות בלאט?"
"מי?"
"איגור סטראווינסקי. 1882-1971. נאחוי. מלחין רוסי דגול מאוד
מאוד."
"נו?" תמה היינריך.
"מה נו?!" צווח סטראווינסקי.
"מה אתה רוצה ממני?"
"סתום את הפה יובניסטאקאן! אני פה מדבר בלאט!"
והיינריך סתם.
"תקשיב לי ותקשיב לי טוב, פיתוח. אתה האחד."
"מה?"
"אתה האחד. אתה תביא את השינוי. אתה האחד"
"מה אתה מזיין את השכל?!" התיז היינריך.
"האחד... האחד..." סטראווינסקי התחיל להתרחק, קולו נמוג באור
המוזר.
"חכה! חכה!"
"האחד..." ונעלם.
היינריך התעורר.

ב.
בשלוש השנים שחלפו מאז, היינריך היתק כל קשר עם החברים שזנחו
אותו למות מדום לב. הוא פרש מלימודיו והתחיל ללמוד גיטרה. אחר
כך קלידים, ואז תופים, כינור, חצוצרה, סיטאר, ויברפון. אחרי
שלוש שנים של לימוד אינטנסיבי, הגיע היינריך למסקנה הבלתי
נמנעת שהוא פשוט לא יודע לנגן. כלום. בשיט. שהוא אפס, שאין לו
כישרון. מכיוון שהיינריך עזב את לימודי בגיל 19 כדי ללמוד
מוזיקה ולהיות האחד שסטראווינסקי המזדיין הרוסי דיבר עליו,
נותר היינריך בלי חברים, בלי לימודים, בלי עבודה ובלי עתיד. רק
ערמה של כלים מוסיקלים שעל לימודם חסר התכלית בזבז את כל כספו.
היינריך שנא את סטראווינסקי שנאה עצומה וגמר אומר בלבו למצוא
את קברו של הזקן ולהשתין עליו.
עד שיום אחד...
היינריך לקח לו את הפלפון שלו ביום בהיר אחד. פלפון פושט שאימו
קנתה לו כדי שיהיה לו עוד קשר עם העולם החיצון. מרוב שעמום
ואובדנות, מאס היינריך ברינגטון, אותו צלצול מזעזע וחדגוני שלו
והחליט לשרבט לו אחד אחר, מקורי. היינריך שחזר בראשו את הלחן
הסביר היחיד שהצליח לחבר, לא יותר משמונה-תשעה תווים ברצף. ואז
השמיע את הרינגטון שלו לעצמו. ואז הכתה בו הכרה והשראה וכמו
זרקור שירד מהרקיע ומקהלה שמימית עושה ביחד "הההההההההה"- הוא
הבין! זה היה פה כל הזמן! הפלפון!! ככה הוא יעשה את זה, זה
המכשיר שלו, זה כלי הנגינה סלאש הלחנה שלו. היינריך נהפך
למלחין הרינגטונים העצמאי הראשון. בעזרת איש מקצוע בשם יוהן
העלה אתר אינטרנט מהפכני ובו לחניו הסלולריים הבנאליים. במהרה
הפכו היינריך ואתרו הנלוז והלא מושקע לשם החם בסצינה המקומית
ומאוחר יותר העולמית, עם באזז עצום ומספר מבקרים הולך וגדל.
ואז היינריך עלה על הברקה נוספת- לשדל את הגולשים השוטים ליצור
מוזיקה על פי הרינגטונים שלו. כך הפכו היינריך עם רינגטוניו
הממכרים לראשון בעולם היוצר, בסופו של דבר, שירים על בסיס
רינגטונים ולא להפך. האם לזה התכוון סטראווינסקי? השירים
שנוצרו על פי הלחנים הצ'יזיים של היינריך הפכו ללהיטים שריסקו
את מצעדי המכירות ולבסוף כל יצירה מקורית וא-מקורית אחרת.
היינריך וצבא עורכי הדין הממולחים ששכר לעצמו (בשלב זה כבר היה
היינריך אדם מבוסס למדי) הרוויחו עשרות ומאות אלפי ובהמשך גם
מיליוני דולרים, שקלים, איירו, פזו ויינים. אלפי אמנים,
מוזיקאים, חברות וחנויות תקליטים פשטו רגל ופרשו, שכן לא היה
כל עניין במוזיקה אלא רק בלחנים המעליבים של היינריך והפלפון
שלו, הכלי המוזיקלי האולטימטיבי. היינריך המציא את הפופ
המושלם, כל כך מושלם עד שלכל מוזיקה אחרת לא הייתה כל
לגיטימציה. ובאמת, בסופו של דבר גם על השירים-על-פי-הרינגטונים
ויתרו ונותרו רק הרינגטונים. היינריך והפלפון שלו הותירו אדמה
חרוכה, שרפו חנויות דיסקים, השמידו חוברות תווים, החריבו
מפעלים של גיבסון וימהאה, הרסו בתי מלאכה של סטרדיווריוסים.
בכל מקום-רדיו, טלוויזיה, מקומות בילויים-שלטה ביד רמה
האינקוויזיציה הסלולארית של היינריך שנעשה בשלב זה כבר
מילירדר, בודד בפסגה, הפיהרר של המוזיקה העולמית. הפתרון הסופי
לבעיית המוזיקה היה מחיקת המילה "מוזיקה" מהלקסיקון. (יש לציין
כי הרעיון המקורי היה מחיקת האותיות מ' ו' ז' י' ק' ו-ה', אבל
אפילו היינריך הבין בשלב זה את המגלומניות שבדבר) היינריך שהפך
לאדם מבוסס ורב השפעה בכלכלה ובפוליטיקה העולמית, יצר הסכם עם
האו"ם להוצאת המוזיקה הטרום-היינריכיסטית אל מחוץ לחוק. גזירה
זו לא התקבלה בעין יפה ומרגע שהוכרז החרם על המוזיקה הישנה, גל
של טרור מוזיקלי שטף את העולם כולו. המחתרות המוזיקליות הסבו
חלילים לגיטרות לרובים ובזוקות, הפעילו מטעני נפץ בתוך תופים
ודרבוקות והפיצו דפי תווים טבולים בנגיפי אנטרקס, סארס
ואבעבועות שחורות. אך צבאות העולם ובראשם צבא שכירי החרב הענק
של היינריך (הורכב בעיקר ממפיקי פופ מובטלים שכמו תמיד נקטו
בגישה המפולפלת של "איף-יו-קאנט-ביט-דם-ג'וין-דם") גבר על
כוחות הגרילה ביד חזקה ובזרוע נטויה. בזו אחר זו נפלו כמו
זבובים המחתרת הרוקרית, האלקטרונית והקלאסית על שלל נגזרותיהם
(בזמן מסוים לחזית ההיפ-הופ העממית הייתה הצלחה מסוימת אך גם
היא כשלה ), והתוצאות היו גרוטסקיות. אמנים לשעבר הוצאו להורג
ביריות, באלפיהם וברבבותיהם, בקרנות רחוב ובשדות פתוחים.
אצבעות גיטריסטים נקטעו, אוזני די-ג'יים נכרתו, שפתי חצוצרנים
נקצצו. ובטקס חגיגי לעיניי ונדון והעולם כולו, דרס בולדוזר
ענקי של "קלאוס קורפוריישן" עם דיוקן ענק של לא אחר מהיינריך
קלאוס את אולפני אייבי רואד האגדיים ומעבר החצייה נמחק.
היינריך ניצח.

ג.
היה זה יום חגיגי מאוד. היינריך לבש את חליפתו השחורה, מכנסיו
ועניבתו, ויצא לעוד מצעד ענק לכבודו ברחובות עיר הבירה. המצעד
הסטנדרטי למדי הורכב משיירת משאיות עצומות ממדים, מעוצבות
כפלפון, ועל הגדולה והראשונה בהם, המצביא האיום והנדגל היינריך
הגדול, או כפי שאהב לכנות את עצמו - "הצאר", מוקף בחבורות של
סקוטים לובשי חצאיות קילט מסורתיות, מנגנים לחנים בנאליים
להפליא ע"י חמת פלפונים. היינריך הביט, משתאה, בקהל שלפניו,
עדר של קופים חופשים לבני אדם. ואז בתוך כל הזמירות והנגינות
ורקדניות הבטן הערומות למחצה והסקוטים והקופים והטווסים
והקונפטי והסרטים הצבעוניים וה"הייל!!!", כמו בסרט, הכל קפא
עבור היינריך. ואז שמע, משום מקום, שריקה. ילד קטן, לא יותר
מבן 6, ניצב מולו. זה היה הילד ששרק, מנגינה קטנה שלימד אותו
באותו היום ברנש זק, עם מבטא רוסי וכובע שלא הכיר. לו הכירו
היינריך ושאר האנשים בסביבה קצת, ממש קצת מהיסטוריית המוזיקה
הישנה, היו מזהים את השריקה כנעימה מתוך הסימפוניה התשיעית,
"הקוראלית" ברה מז'ור של לודוויג ואן בטהובן. היינריך היה
המום. מה רבה הייתה תדהמתו לשמוע, מכיוון מנוגד, שריקה נוספת.
ואז עוד אחת. ועוד אחת. לפתע החלו הסקוטים שלו משליכים את חמות
הפלפונים ושורקים. ואז הפכה השריקה לשירה גדולה יותר ויותר.
וברגע זה של אימה סופנית, שוב רצו חייו של היינריך לנגד עיניו.
אבל בין כל הפרצופים בקהל בלט אז פרצוף אחד, מתנשא מעל כולם.
והיינריך, לפני שמת מהתקף לב השני בחייו, דומה לאחד שכבר הכה
בו לפני שנים רבות, הבין שהוא ניצב כמעט פנים מול פנים מול
איגור סטראווינסקי בכבודו ובעצמו, 1882-1971.
"אני האחד", פלט היינריך, וצנח ארצה.