מתרוצצים, צווחים, צוחקים, עשרים ילדים וילדות. עשרים גופים
זעירים שהוסר מעליהם לשעה קלה העול של מחברות ספרים, לוח,
שיעור. פורקים התרגשות. עשרים ילדים במרחביו אוצרי הסוד של
המוזיאון העירוני, שיכורי חירות מן המתנה הבלתי צפויה שהוענקה
להם לכבוד החורף שהסתיים.  
"ומה לדעתכם רואים בציור הזה?" עשרים ילדים וילדות מכיתה בית
שלוש אינם יודעים את נפשם מרוב חדווה, מקובצים סביב מדריכה
צעירה שלא מסוגלת עוד למשוך את תשומת ליבם. עיקשותה ראויה
לציון אך המולת הילדים מכל עבר טורפת שוב ושוב את נסיונותיה,
עד שחיוך נבוך מרפרף בזוויות פיה וידיה מתרוממות במעין
התנצלות.

שמונה עשרה, תשע עשרה, עשרים ילדים וילדות ואחת חסרה. היכן
היא? האם איש לא הבחין בחסרונה? העשרים ואחת אינה משתתפת
בצהלות החדווה. עומדת בפינה שכוחה, מוסתרת על ידי עמוד גדול,
עיניה עוקבות אחר כל תנועה של בני כיתתה. בושה גודשת אותה,
והיא רק מבקשת שהעינוי כבר יסתיים והיא תוכל להיות שוב בבית
מול הטלוויזיה עם השוקו הכי-טעים-בעולם של אמא.
"הכול בסדר שם?" קול זר נשמע מאחוריה וגורם לה להסתובב
במהירות. לפניה אישה מבוגרת עם המון איפור ובגדי תחרה לבנים
כמו בסרטים. היא מנסה להתחבא בפינה מתוך תקווה שהאישה תלך אך
האישה לא הולכת.
"הכול בסדר שם?"
פתאום היא מזהה ומכירה. כאשר נכנסו למוזיאון האישה הזו הסבירה
כל מיני דברים על המוזיאון ואז אמרה שאסור לעבור את העמודים עם
החבלים ואסור לצעוק ואסור ללכלך ואסור ואסור ואסור... ואז
המורה אמרה להקשיב לה טוב טוב כי היא העוצרת, וזה היה מאוד
הגיוני כי התפקיד שלה הוא בעצם לעצור את כל הילדים שלא יהרסו
את המוזיאון.
" למה את לא עם כל הכיתה?"
פתאום היא מבינה שאולי האישה העוצרת חושבת היא עשתה משהו רע
כמו לגעת עם היד בתמונה או לעבור את העמודים עם החבל  ואולי
עכשיו היא תגיד למורה ואז יענישו אותה אבל זה בכלל לא נכון כי
בעצם היא לא עשתה שום דבר רע כי היא עומדת פה כל הזמן בפינה.
היא מתחילה להרגיש איך הגרון שלה נחנק ואיך העיניים מתמלאות.
"חמודה את בסדר?"
האישה מתכופפת אליה נמוך נמוך אליה כך שכעת אפשר לראות את
הפנים שלה ממש מקרוב. יש לה המון פודרה על הלחיים והשפתון שלה
כל כך אדום שאפשר לחשוב שכל הורידים התפוצצו לה בשפתיים. היא
מסתכלת לה בעיניים ופתאום היא נזכרת בעיניים של סבתה מוניקה
שהיא כל כך אוהבת כי תמיד יש לה זמן והיא אף פעם לא אומרת מה
צריך לעשות וגם אם שברת משהו או עשית משהו ממש לא בסדר היא רק
אומרת "כפרה, שתהיי לי בריאה"
"אני... אני"
הכיתה כבר עברה לקומה השנייה ועכשיו רק היא והאישה שלובשת בגדי
התחרה נשארו ליד העמוד באולם הענקי עם כל התמונות והפסלים
והעמודים עם החבלים שאסור לעבור.
דמעות חמות זולגות לה על הלחיים והקול שלה נהייה כזה רועד ולא
אכפת לה כבר מכלום, גם שיראו את הרטיבות.
"אני... נו..." היא משפילה מבט ולא יכולה להגיד.

רבע שעה. לכל הדעות פרק זמן אפסי וחסר חשיבות. ברבע שעה אפשר
אולי להכין ולשתות קפה. ברבע שעה אפשר לשמוע חדשות ולפטפט קצת
או אולי לבדוק אם הגיע דואר במחשב ולעשות כמה סידורים. ברבע
שעה אפשר גם למשל לאחוז כף יד של ילדה שברח לה, לעבור איתה את
הכביש שמול המוזיאון, להיכנס לחנות בגדי ילדים לבחור ביחד
תחתונים ומכנסיים חדשים, לשלם ולחזור למוזיאון בלי שאף אחד
ירגיש.  
רבע שעה - זמן שלוקח להעביר ילדה את הגשר שבין בושה לחדווה.

הנה נספור שוב: שמונה עשרה, תשע עשרה, עשרים ועוד אחת. זו לא
טעות.
מתרוצצים, צווחים, צוחקים, עשרים ואחד ילדים וילדות. עשרים
גופים זעירים שהוסר מעליהם לשעה קלה העול של מחברות ספרים,
לוח, שיעור. פורקים התרגשות. עשרים ואחד ילדים במרחביו אוצרי
הסוד של המוזיאון העירוני, שיכורי חירות מן המתנה הבלתי צפויה
שהוענקה להם לכבוד החורף שהסתיים.