New Stage - Go To Main Page

ינון בר שירה
/
דוגמן הרגשות

בלילה בלילה, באין איש מרגיש בשינוי, הופך ינון, עוד איש סתמי,
בין מיליארדי אנשים סתמיים וחסרי ייחוד, לדוגמן. לא, פרצופו
עדיין אינו מבשר טובות ויופיו עדיין אינו זוהר. אך אין זה
משנה, לא פנים הוא מדגמן, הוא מדגמן רגשות. הולך על מסלול
הדוגמנות האנושי, בעזרת אצבעות הידיים המטפטפות על המחשב
מילים. מילים שלו, העושות ממנו את הדרך החוצה, אליכם.
המילים הללו מיועדות לכם. כן, אתם, הקוראים את נפשו לרסיסים
עכורים, עליהם הוא מתענג ימים כלילות. הכל בשבילכם. שתקראו
ותאהבו אותו, שתבינו את הכאב, ותגידו לתמיד שרק הוא כותב נכון
ואמיתי וכן.
ואתם עכשיו קוראים אותו, עוד קריאה מרפרפת, פשוטה. מילה קטנה
בין ים המילים האינסופי, שתקראו בכל ימי חייכם, מילה שלו.
מילה, שיצאה ממוחו הקודח הישר לתוך מקלדת המחשב ומשם הישר
לכאן, אליכם. שתקראו ותבקרו בעוד הוא מתערטל לפניכם וחושף
בעונג רב את כל המודחק. וכדוגמן רגשי אמיתי הוא בולע כל מה
שניתן, אך לא מעכל באמת, לא נהנה מדבר. הרגש מוצא בגופו את
מקומו, רק כדי שיוכל להוציא אותו החוצה. מקיא רגשות טבולים
בדיו בכמות אינסופית בניסיון נואש למצוא את סוף-סוף את המילה
הנכונה, שתבטא את שקורה בפנים. כך, בניסיון הקלוש לתרגם לעברית
את אותו פעפוע בעבוע כואב, תגלו אותו.
ואתם תהפכו אותו למודל, לסמל, לדוגמה. רק מבט פנימה יגלה,
שבתוכו, הדוגמן, אין דבר, את הכל הוא הקיא כבר החוצה, כל מה
שנשאר הוא גוף שלוד ועירום.
מה מוביל אדם להיות כזה? מה מוביל אדם לרצות כל-כך עד כדי
בולימיה רגשית באותם חיי זוהר מפוקפקים, בהם יכולים כולם לפשפש
בתוכו ללא שום הגנה ועוד לרצות בצורה כה נואשת, שיקראו אותו
לרסיסים ויחדרו לתוך נפשו העירומה ללא רחמים. איזה יצר
מזוכיסטי מוביל אדם לפחד פחד מוות מהרגע בו פתאום הכל יזרח.
להתחנן שנפשו החבוטה תישאר כפי שהיא-שלא יצייצו הציפורים, שלא
יחייכו אליו חיוכי אהבה! היישאר אי-צדק נורא בעולמנו! הישארי,
מלחמה איומה, בשטחינו!
על החיים להיות חומר למילותיו, על הסבל להישאר כמות שהוא. הרי
נכון, אמנם זהו סבל, אך הירואי, אמיתי ונכון כל-כך. רק לא
לשקוע בשמחה האפרורית הזו, חסר שום מגן ותירוץ בפני החיים. כי
כשהתותחים רועמים, המוזות מפעפעות וגואות, כשהרוע שולט נכנסת
המחאה. הכיצד יהיה אפשר בלעדי זה? הכיצד יהיה אפשר לחיות ללא
שום תירוץ אפשרי לסבול ולכתוב?
וכך, כזונה הסובלת בעיסוקה עד אין קץ, אך חסרת כל יכולת להתנתק
ממנו, ימשיך הוא להתערטל ולחשוף, להרעיב ולהקיא, למחות, אך
בסתר ליבו גם לקוות, שתמיד יישאר על מה.
עד בו הבוקר, בו הציפורים יצייצו שוב קריאת התעוררות מאוסה
ויזכירו, שזה הזמן לשוב לחיות. והרעב לרגש כבר מציק והניכור
כואב באמת והמלחמה כה קשה ואיומה. אך מכולם נוראית מכל היא
אותה המחשבה, שהלילה עוד רחוק, השעות עוד רבות לשרוף היום
ובינתיים הכל חייב להתעכל בבטן עד ההקאה המבורכת.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 22/8/04 23:22
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ינון בר שירה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה