דיברתי היום עם אמא שלי על שחרור הקארמה ואנרגיות חיוביות
ושליליות... היה דווקא מעניין. הגענו למסקנה, שאולי כדאי לדפוק
ת'ראש בהודו... להנות מהחיים, לנצל כל רגע ולקפוץ מגג של בניין
של 1000 קומות קפיצת בנג'י כדי לבדוק אם אתה יכול לעמוד בזה...
כי הרי חיים רק פעם אחת, אז למה לא לנסות הכל? גם אם זה רק פעם
אחת?

כל זה היה על רקע של הדיסק הראשון של "שוטי הנבואה".
אופטימיים. אופטימיות זה חשוב, דווקא זה די סבבה להיות
אופטימי. כי אפשר להשתגע מלרוץ כל הזמן ולנסות לגרום למשהו
להשתנות... אתה הרי לא מלך העולם, אז כדאי לעצור לפעמים, סתם
לקחת שאכטה מהעולם,מהחיים,איך שלא תקרא לזה, לפתוח טלוויזיה
ולראות פרסומות של "מנה חמה" בערוץ 2, סתם כי לא ממש בא לך
לקום ולעשות משהו. אתה  מעדיף, שהפעם משהו יסתדר מעצמו. חיים
רק פעם אחת, מעניין, אז מה לעשות עם הפעם האחת הזאת? לנצל כל
רגע שבה? ולקחת סיכונים מטורפים? לנסוע לטיולים בהודו ובכלל
לטייל בכל העולם ולמות רק אחרי שראית הכל, או שלקחת את זה יותר
לאט ולתכנן כל שלב בחיים ולהגיע לגיל 80 עם 3 נכדים, בן עורך
דין ותעודת הוקרה על הקיר על היותך הרופא הטוב ביותר, שהמדינה
הכירה? שתסתובב ברחוב וכולם יכירו אותך? tough one. יש כאלה-
שמעדיפים לעשות ראפטינג סוער מוקפים בכרישים, יש כאלה- שבגיל
50 יש להם דוקטורט בהנדסת מחשבים בביולוגיה וברפואה, ויש כאלה-
שמשלבים. הבעיה, זה שאם אתה משלב, אז מן הסתם לא יצא לך לא זה
ולא זה, לא תהיה לך תעודת הוקרה על הקיר ולא תוכל לספר לנכדים
איך נלחמת בשור זועם סתם בשביל האדרנלין שבזה.

שיר של "מוניקה סקס" מתנגן ברקע, המים דווקא נעימים. אני אוהב
ת'מקלחת, מקום שקט רגוע, ממש אפשר להתחבר לעצמך ולהיות עם
עצמך. נזכרתי, שחבר שלי אמר לי, שיש לו קול כמו של הסולן שלהם,
יהלי, וזה באמת נשמע ככה, אולי סתם פסיכולוגי, בגלל שאני מאמין
לו, מי יודע.
התחלתי להתפלסף עם עצמי על כל מיני שטויות, פילוסופיה בשני שקל
כזאת, שאולי אני סתם כותב ומתיימר להיות משהו שאני לא, למרות
שאומרים, שיש לי כישרון. אני, בכל מקרה, לא רואה אותו,
או שכשאתה קם בבוקר ומסתכל במראה, כשאתה מצחצח שיניים אתה רואה
יותר מאשר את הפיזיות של עצמך. אתה רואה גם את הבפנים, ולכן אם
תחייך לעצמך בבוקר- כל היום שלך יהיה שונה. ואז יצאתי מהמקלחת,
התנתקתי מעצמי והחלטתי, שזה באמת פילוסופיה בשני שקל.

כשנסעתי אתמול עם אמא שלי- חזרנו מקניות בסופר- ראיתי כלב
בחלון של המכונית השנייה. הוא נראה לגמרי עצוב. אמרתי לאמא
שלי, שהוא ממש עצוב, והיא אמרה, שהוא בטח רעב. אבל היה לו מבט
כזה של "אני רוצה לצאת מהאוטו הזה ולהיות חופשי, להסתובב לבד,
לעשות מה שבא לי עם מי שבא לי בלי שיגידו לי מה ולמה. חרא לי
פה ואני רוצה לעזוב ולהיות חופשי". אמא שלי אמרה, שכלבים לא
רגילים להיות חופשיים. אבל אני שחזרתי לפילוסופיה בשני שקל
שלי, חשבתי שאולי זה כלב מיוחד, ושאולי בני אדם סתם מתעסקים
בשטויות כמו כסף וקריירה. מה שהכי חשוב, זה להיות חופשי, להיות
עצמך ולעשות מה שאתה רוצה ואוהב,או כמו שאומרים why can't it
be just about the music?להיות אתה להיות עצמך להתחבר למה שאתה
אוהב ושהעולם יתפוצץ!

אולי באמת כדאי לנסוע להודו...