בשש וחצי בערב עוצרת מכונית אדומה נוצצת ליד הכניסה לחנות,
וזוג צעיר מלווה באב דואג נכנס ושואל אם נשאר סט מיתרים
לאקוסטית של "אוגוסטין". נאווה מחייכת ומסמנת לי בידה. אני
מגיש לשלושתם כוסות מיץ והיא הולכת לחפש במחסן. לבחורה הצעירה
יש רסיטל הערב ובנה הפעוט גזר את כל המיתרים...
נאווה חוזרת עם הסט- תודה על המיץ- ואני אומר: "גם דברים כאלה
הם בעלי משמעות...".

בערך בשעה עשר בערב, אחרי שרגינה מקפיצה לנו סיר צ'ולנט גדול
ועוד שני בקבוקי מיץ, שלא ייחסר, ואחרי סיגריה ארוכה מול הירח,
מתחילים להגיע האנשים: מתל אביב, כאן מחיפה, נהרייה, ירושלים,
ואפילו באר שבעי אחד, שלקח את הטוסטוס שלו אי-שם אחר הצהריים
והגיע לקבלת השבת הכרמלית.
כל אחד לוקח גיטרה, או מתיישב ליד פסנתר. נאווה לוקחת את
הכינור ודילן, ביטלס, כספי, רכטר- ושלוש בלילה בעיר.

בשלוש בלילה, אחרי שכולם כבר קנו איזה משהו קטן, שיהיה להם
ספייר, אני ונאווה פורשים שק שינה על הרצפה ועושים אהבה. אהבה
קצרה של שעתיים, עד חמש בבוקר, ועוזבת.

בחמש בבוקר החיפושית של נאווה מקרטעת למעונות הסטודנטים והדה
שבו עם מרתה משתחלת לחנייה הקטנה המקורה שריגי גפן.
מרתה תמיד מביאה איתה כדורי צמר וסורגת סוודרים לדין וג'רמי,
הנכדים בטורונטו, ואם ארתור כותב, שכבר אין בהם צורך- היא
שולחת אותם לאגודה למען החייל.
מרתה ואני שותים תה בחלב, ואני מקשיב לסיפורים שלה על הגטו ועל
המחנות, ומספר לה בתורי על הקיבוץ ועל ירושלים ועל החלומות...
למרתה יש עיניים עצובות, והיא חוזרת ואומרת: "קח עוד עוגיית
לימון, תוצרת בית...".

בתשע בבוקר אני יוצא להתרענן קצת בחוצות המושבה.יש לי מסלול
קבוע של שעה, מהחנות למעלה לאקליפטוס בראש הגבעה, משם במורד
הרחוב הראשי דרך הגינות הרחבות לבית הכנסת השכונתי. אני יושב
על הספסל, לא מדליק שום סיגריה ומביט בעונג שבת.
בשבת בתשע בבוקר אתה יכול להרגיש תלוש.

בכל שבת, בשתיים עשרה-אחת, עזיזה מגיעה אל החנות של מקס. עזיזה
כבר בת שבעים ושמונה, ולפעמים,כשאין לה כוח לעלות את כל העלייה
מקרית אליהו, יניב, הנכד, מסיע אותה על הוספה עם הסירה. היא
נכנסת באנחה ומבקשת רק כוס מיץ אחת. היא ומרתה פורשות לחדר
האחורי ומדברות רק אלוהים יודע על מה, ואני ויניב אוכלים את
הג'חנון עם הסחוג ברעבתנות, כשקול צלצול צחוקן של הסבתות מתנגן
ברקע.

בשש בערב מקס מגיע מתחנת האוטובוס ומרתה נוסעת הביתה.
למקס יש מאגר בלתי נדלה של שקופיות, והוא תמיד מראה לי אותן-
כל שבת מחדש- ולא זוכר, שראיתי אותן בשבוע שעבר.
מקס הוא כבר מעט סנילי, אבל כאשר משוחחים איתו על היינה, גתה,
מאהלר ושטראוס- הוא זוכר כל אנקדוטה, קונטרפונקט וקרשצ'נדו.
למקס חסרה רגל, היא נשארה אי שם ליד הקסטל במלחמת השחרור, ורגל
העץ שלו נוקשת נקישות חמות ברצפה הותיקה של חנותו.

ביום ראשון, בשבע, אחרי לילה ארוך של שקופיות, מקס אומר "כל
טוף" ונוסע הביתה. אני נשאר עוד קצת. פה ושם כבר נכנסים אנשי
העסקים לגמוע כוס מיץ לרוייה, ובתשע בבוקר אני מוריד את
הוילון, לוקח מימיה עם מיץ, ונגמר.
ביום ראשון, בתשע בבוקר, אני מתחיל לחכות.

אביב 96'.