לכל שדה תעופה יש את הקסם שלו, קסם כזה של פרידות ושיבות. גם
לתחנות אוטובוס מרכזיות יש את זה קצת, אבל ממש קצת כי שם זה
יותר המוני עם כל החיילים שעוברים ועוד אנשים שסתם נוסעים
כבדרך אגב. זה לא כמו שדות תעופה, האמת היא שאני לא יודע איך
להסביר את זה אבל זה פשוט ככה, מעין סינדרום כזה. הפעם הראשונה
שבה שמתי לב לזה היתה כשהייתי בן 13 וטסתי לאירופה לטיול בר
מצווה, בדיוק כשחיבקתי את אמא שלי ראיתי מעבר לכתף שלה איזה
תרמילאי יוצא מהשביל של החוזרים ואת אבא שלו או אחיו הגדול
קופץ עליו.

שעתיים אחרי זה כשהמראתי בפעם הראשונה גיליתי שגם להמראות יש
את הקסם שלהן; הלחץ באוזניים, הרעש, הרעידות והמבט בחלון של תל
אביב מתרחקת מתחתי והכחול של הים מחליף אותה, להוסיף על זה את
כל הדיבורים של הקברניט שנשמעים רציניים וחשובים על גובה
מהירות זמנים וטמפ', לא נראה לי שמישהו באמת מבין מזה משהו.
'העיקר שננחת' זה מה שעובר לכולם בראש, אני דווקא תמיד חשבתי
שאם למות אז בהתרסקות מטוס, ככה אני אהיה מפורסם ואם אני אנצל
אז בכלל, יעשו ממני סרט או משהו.

כשנחתתי בחזרה בארץ הכי התלהבתי, ממש התגעגעתי לארץ, ולראות את
האורות של תל אביב מתקרבים, הפעם עם השלטים בעברית, והרמזורים
המוכרים, אפשר אפילו לדמיין את הצפירות של הנהגים למטה, וגם
כמעט כל המטוס מחא כפיים לטייס כשנגענו במסלול ושרו לו שירים,
הרגע ממש מילא אותי. כשיצאתי מהדלת של המטוס קיבלתי בום של
לחות תל אביבית וזה היה ממש כיף אחרי שבאירופה היו לילות של 3
מעלות באמצע אוגוסט.

בדרך חזרה לירושלים עצרנו בבית הפנקייק בתחנת הדלק של שורש
בשביל לאכול, גם בעליות של ירושלים בסיבובים הרגשתי קסם כזה,
פתחתי את החלון בשביל לנשום את האוויר הטוב הזה של ירושלים, של
הבית. כל הדרך ועוד איזה שבועיים אחר כך רק דיברתי על כמה שהיה
כיף ועל כל הדברים שראיתי ועשיתי. סיפרתי לאמא גם על נטע
שפגשתי שם וקבענו להפגש שוב בסוף שבוע אחרי שנתואשש מהג'ט לג,
למרות שלא ממש הבנו מה זה ג'ט לג בגיל 13.

כשהגעתי הביתה ידעתי שאני רוצה לטוס, זה הפך לחלום שלי, שבוע
אחרי זה כבר מצאתי את עצמי מתאמן כל היום בשביל להגיע לגיבוש
טיס, היום שבו הודיעו לי שעברתי היה היום הכי שמח בנעורים שלי,
אפילו יותר מהפעם הראשונה.

היום שבו נפלתי בצ'ק 15 היה היום הכי עצוב שאני זוכר, "זה לא
נורא, המון נופלים בשלב הזה" נטע שהפכה לחברה שלי כמה שנים
לפני זה ניסתה לנחם אותי, זה לא עבד. אבי כל הזמן אמר לי ללכת
עכשיו לנ"מ: "אחי, אם אתה לא טס אף אחד לא טס!" הוא הסביר את
עצמו, אבל צה"ל כבר ייעד אותי לתפקיד אחר, שאת המסלול שלו
דווקא סיימתי.

אחרי השחרור הצעתי את עצמי למשרד הביטחון, התקבלתי ועברתי קורס
מאבטחים שאחריו מייעדים את כולם לקורסים ספציפיים: מאבטחי
אישים, אנשי שטח ומאבטחי תעופה וכו', אז המשכתי להשתלמות
תעופה, אם לא להטיס אז לפחות לטוס בתור מקצוע, לזה שאפתי בעצם.
אחרי שסיימתי את הקורס נתנו לי כמה ימים חופש להיפרד מכולם כי
אני לא הולך להיות כאן תקופה, את רוב הזמן ביליתי בלארוז ואת
היומיים האחרונים ביליתי עם אמא וכמה חבר'ה מהצבא.

הציבו אותי בגזרת צפון אמריקה, ממש שמחתי, פחדתי בהתחלה שיתקעו
אותי באיזה שדה תעופה שנראה כמו התחנה המרכזית של לוד במזרח
הרחוק, אבל זה לא קרה. בהתחלה הייתי חודשיים באוהייר בשיקגו,
ככה כל השנה הראשונה כמו בצבא - טוחנים אותך צעירות, כל יום
איזה 14 שעות להסתובב במסוף של אל על ולחכות שאיזה מחבל יבוא
ויתחיל לירות בישראלים שחוזרים הביתה.

אז הייתי באוהייר ואחרי חודשיים עברתי לג'יי-אף-קיי לחצי שנה
שממנה הכי נהנתי, כי גם לניו יורק היה את הקסם שלה, במיוחד
בסתיו, אפורה כזאת, גבוהה, חיה, תמיד אנשים שם הולכים כאילו יש
להם לאן וכולם ממהרים, היה לה את הקסם של המטרופוליטן... ואת
הסנטראל פארק, כמו נוה מדבר, משטח דשא ענק באמצע העיר, עין
הסערה ממש, איך שעוברים את הגדר שתוחמת אותו אין עשן ופיח ואין
רעש, ואף אחד לא ממהר - היחידים שרצים שם הם הג'וגרים. נהנתי
לרוץ שם, היה מסלול מישורי וארוך, בירושלים כל המסלולים היו
קצרים ומלאים עליות ירידות, ובכלל זה כיף לבזבז שם כמה שעות של
רוגע בסופשבוע בין הברבורים והברווזים באגם, וכל הזוגות
המאוהבים שמתנשקים על הגשר, והילדים שמשחקים עם הכלבים ב"לך
תביא".

אחרי ניו יורק נסעתי מערבה לאל-איי-אקס, אותו לא אהבתי בכלל.
לוס אנג'לס הזכירה לי את תל אביב: לחה, מגעילה, מלוכלכת, מלאה
באנשים מוזרים כאלה כמו במרכזית של תל אביב. מאליבו ובברלי
הילס היו המקבילות הקליפורניות לצהלה ורמת אביב שלנו. גם שדה
התעופה שלה היה כזה, כל הזמן הברחות סמים וכאלה, היה בו פחות
קסם מבאחרים.

אחרי שסיימתי את התקופה שם התקדמתי להיות האיש על המטוס, זה עם
התת-מקלע שמוחבא מתחת לכסא, זה בעצם היה הג'וב שרציתי. הטיסה
הראשונה שלי היתה מלוס אנג'לס, ללה גארדיה ואז לתל אביב, ביקור
מולדת. כשעברנו מעל תל אביב ממש התלהבתי מהשלטים בעברית
והרמזורים הישראלים שמהבהבים בשחר העולה, בדיוק כמו בפעם
הראשונה.

כשיצאתי מהמטוס והבום של הלחות התל אביבית נתן לי בראש זה לא
שינה לי הרבה מלוס אנג'לס, אבל הצעקות של הישראלים בבדיקת
דרכונים וליד המסוע של המזוודות הזכירו לי שחזרתי לארץ. יצאתי
מהשביל של החוזרים וראיתי את אמא שלי מחכה שם, לא שמה לב
שיצאתי. הורדתי את התיק וחיבקתי אותה, בדרך לירושלים עצרנו
בתחנת הדלק של שורש במקדונלד'ס שנפתח שם והחליף את בית
הפנקייק, ובעליות לירושלים פתחתי חלון בשביל להרגיש את האוויר
הטוב הזה.

הייתי בבית כמה ימים, התעדכנתי במה שקורה וקרה בזמן שלא הייתי
פה, הייתי מלא סיפורים וחוויות על מה שהיה לי. כל רגע שהיה לי
יצאתי לטייל בעיר, להיזכר קצת. ישבתי באיזה פאב חדש עם נטע,
כבר לא היינו כל-כך בקשר מאז שהיא השתחררה ונפרדנו, אבל נחמד
לפעמים להשלים את החוסר.

אחרי הביקור יצאתי לטיסה שלה לא ייחלתי: בנגקוק הלוך-חזור. אף
פעם לא נמשכתי למזרח, העדפתי ערים על ג'ונגלים, תמיד בניינים
גבוהים במקום עצים גבוהים עשו לי הרגשה טובה יותר. לא שיש רע
בטבע, פשוט אני מעדיף לטייל בעיר מאשר בג'ונגל מלא יתושים
ולחות.

במטוס יש שני מאבטחים, אחד מקדימה ואחד מאחור, ואם זה
הג'מבוג'טים הדו-קומתיים אז שלושה מאבטחים, השלישי בקומה
העליונה. הפעם זה היה מטוס של שני מאבטחים, אני ויוחאי, הקולגה
שלי, עשינו 'פרד זוג' על מי יושב מקדימה, למרות שבדרך כלל
מכריזים "שוטגאן". ניצחתי אותו אבל נתתי לו ספר כפרס תנחומים,
שלפחות לא ימות משעמום; את הסרטים הוא כבר מכיר בעל פה מרוב
שהוא טס.
כשהגענו לבנגקוק העיר נראתה מלמעלה כמו שכונת הארגזים, אבל שדה
התעופה הרשים יותר ממה שציפיתי.

נשארנו שם עוד שעתיים אחרי הטיסה בהמתנה לקב"ט שלא הגיע, אבל
אני נהנתי, ספגתי קצת מהקסם של השדה, והיה לו קסם, אבל שונה
מהניו-יורקי, למשל, ג'י-אף-קיי היה כמו העיר ניו יורק: מעוצב,
מפלצתי, כולם מיהרו והוא כאילו חי ונשם, והאנשים בתוכו היו כמו
דם בוורידים, גוש בטון מלא חיים. טיסה נוחתת, טיסה ממריאה,
תנועה מטורפת של אנשים, מוניות, סתם מכוניות, טיסות,
אוטובוסים, רכבות תחתיות, רק לעמוד במקום ולראות הכל זז
סביבך.

בבנגקוק המבנה היה יפה יותר ממה שציפיתי, אבל הרגשתי את השוני
בקסם; הוא היה יותר עני, וכמה שניסו לגרום לו להראות מודרני
וחדשני זה היה כמו המרכזית של תל אביב, מפלצת בטון שהיתה אמורה
להיות מדהימה ובסוף סתם התמלאה בבאסטות וקבצנים מוזרים. שמחתי
לעזוב את בנגקוק, חזרתי לארץ ואחרי כמה ימים יצאתי להית'רו
לונדון בכיוון אחד, פרטים על החזרה אני אקבל שם.

כשהגעתי ללונדון אמרו לי שעוד שבוע אני טס מכאן לאיטליה, או
לדה וינצ'י או לאם-אל-אקס, כבר יודיעו לי. הקב"ט נתן לי כתובת
של דירה לישון בה וסטפה של לירות שטרלינג לביזבוז, יש הטבות
בעבודה ממשלתית.

הלכתי לדירה ופרקתי את המזוודות, אמרתי שאם כבר אני בלונדון אז
צריך לנצל את ההזדמנות, הלכתי להמליס' וקניתי מכונית שלט רחוק
לאחיין שלי, ועוד כמה פיצ'פקעסים לעצמי. ביום אחר הלכתי גם
לקנות קצת בגדים בשוק הפישפשים ועשיתי סיבוב באוקספורד, קניתי
לאמא מחזיק מפתחות של הביג בן, ובערב הלכתי לשתות קצת באחד
הפאבים באזור.

נפגשתי עם הקב"ט ביום שקבענו פעם אחרונה שהתראינו, "איך היה?"
הוא שאל, "סבבה, רק חבל שלא בעונה, הייתי הולך לראות קצת
כדורגל". הוא חייך ונתן לי את המסמכים של הטיסה הבאה לחתום,
"מילאן בסוף" הוא זרק.

חתמתי לו על הדפים והסתכלתי בכרטיס לראות מתי ומאיפה הטיסה
יוצאת. 'יש לי עוד כמה שעות לארגן את הציוד ולהגיע', חשבתי,
ועשיתי את זה. נסעתי מהדירה להית'רו, שרפתי כמה דקות בדיוטי
פרי ועליתי על המטוס. שדה התעופה של מילאן היה מגעיל, מבנה
ירוק כזה כמו בית חולים, אבל הקסם שלו היה כמו הקסם של שוק
מחנה יהודה, מלוכלך ורועש ומבולגן ומלא חיים.

עליתי על הטיסה לארץ. ביום שלמחרת שוב ישבתי מקדימה, והקרינו
"שרק 2" במסך הקטן שלפני.
בזמן שאחרי זה בעיקר הייתי על טיסות לאיזור, אירופה וכאלה,
הרבה טורקיה, ישראלים - לך תבין.

אחרי שנה שאירופה יצאה לי מהתחת, כבר ביקשתי מצדוק האחראי עלי
שייתן לי דברים קצת יותר מגוונים. זאת היתה הטעות שלי, הטיסות
הארוכות שהוא נתן לי לדרום אמריקה וצפון אמריקה. גם יצא לי
לעשות תל אביב-סידני עם עצירה בבנגקוק שזכרתי לשמצה כמה וכמה
פעמים.

זה היה קשה, טיסות של יותר מ12 שעות, להשאר עירני, ולא לזוז
מהמושב חוץ מלשירותים. בטיסות לאירופה זה היה מקסימום 5 שעות,
לא הבנתי איזו טעות עשיתי, אבל לפחות הזמן עבר, באובר-סיז יש
תמיד איזה שבוע להשאר בעיר שהגעת אליה, בשביל להתאושש מהג'ט לג
לקראת הטיסה הבאה, אז שרפתי זמן וראיתי עולם, ובאיזו פעם
שהיינו בבוסטון אני ומתי, זה שעשה איתי את הטיסה, יצאנו לבלות
קצת ותפסנו שתי כוסיות מהארוורד באיזה פאב בדאון טאון, מאז
כמעט בכל פעם שאני מגיע למקום אני מוצא איזה זיון, 'הכי טוב
ככה' אמרתי למתי אחרי הפעם ההיא בבוסטון, 'בלי מחוייבות, בלי
להתקשר יום אחרי, בלי ההצקות וההתכרבלויות אחרי'. "הדפוק וזרוק
הכי טוב שיש", הוא ענה לי בחיוך מלא גאווה והחליק לי צ'פחה
ליד.

כבר שנתיים שאני עושה אובר-סיז ואמרתי לצדוק שגם מזה נמאס לי,
אז הוא החזיר אותי לטיסות קרובות, "אני לא יכול להעביר אותך כל
פעם שיימאס לך" הוא אמר.
"אל תדאג, ממילא בעוד שנה אני מסיים את ההתחייבות שלי, נגמור
אותה ככה ואז אלוהים גדול", אמרתי. צדוק חייך, למרות שדיברתי
איתו בטלפון ולא ראיתי - שמעתי עליו שהוא מחייך, "יהיה בסדר"
הוא אמר וניתק.

שוב מצאתי את עצמי טוחן את איסטנבול-תל אביב ומדי פעם מגוון
לכיוון אחר, פעם בפראג פגשתי איזה חבר מהתיכון שגר שם עכשיו
ועובד בקאזינו רויאל, הוא הזמין אותי לעשות קבלת שבת בערב
ואפילו הוסיף ששלומי שבת יופיע בקאזינו, כי זה בבעלות של איזה
ישראלי שהיגר לפה ומארח הרבה ישראלים אחרים. העדפתי לוותר
והלכתי לטייל בעיר במקום.

בחודשיים האחרונים צדוק צ'יפר אותי ונתן לי לבחור טיסות
מרשימה, בדרך כלל הייתי בוחר אמסטרדם ולונדון, כי אלה מקומות
שאני מכיר, ואף פעם לא משעמם שם, פעם אחת כשהייתי ב"טגל"
בברלין ישבתי וחיכיתי לטיסה, איזה ילד אחד שישב בספסל מולי שמע
בדיסקמן שלו את "אין מקום אחר" של משינה, אז זימזמתי איתו והוא
קלט אותי וחייך, מעניין אם הוא היה באיחוד שלהם בקיסריה.

את הטיסה האחרונה שלי עשיתי לניו יורק ג'יי אף קיי, הסתכלתי על
זה בתור סגירת מעגל, וגם נטע למדה בברקלי אז ראיתי את זה
כהזדמנות לפגוש אותה שוב אחרי הרבה זמן. ישבנו באיזה בית קפה
בשדרה התשיעית, ממש הזכיר לי את בית הקפה ההוא מחברים, אבל לפי
השם ידעתי שזה לא אותו אחד. ממש התגעגעתי לנטע, דיברנו איזה 4
שעות, נזכרנו שהיה לנו טוב ביחד פעם.

עוד 8 חודשים היא מסיימת את הלימודים וחוזרת לארץ, היא הציעה
שאם עד שהיא חוזרת אף אחד מאיתנו לא מוצא בן או בת זוג אז
נחזור להיות ביחד, היא אמרה שהיא ראתה באיזה סרט שהם עשו את
ההסכם הזה וזה נראה לה מגניב כי גם הם היו ביחד פעם ואז נפרדו
ומדי פעם רק נפגשו, "כמונו" היא אמרה.
הסכמתי להצעה שלה בחיוך, אולי אפילו גיחוך, אבל בפנים קיוויתי
שבאמת נחזור להיות ביחד, התגעגעתי אליה.

חזרתי לארץ בפעם האחרונה בינתיים, הפעם כשנחתנו הצטרפתי לכל
האימהות במטוס ששרו "הבאנו שלום עליכם", מחאו כפיים ובירכו את
הטייס, אחת הדיילות קלטה אותי ושלחה חיוך, אז חייכתי חזרה,
הסתכלתי מהחלון וראיתי את הבניות של נתב"ג 2000 שעדיין שם
מהיום שהתחלתי לעבוד, הייתי נורא משועשע מהנחיתה ההיא. הרגשתי
מוזר, אבל מוזר טוב, כמו ביום האחרון של הצבא כשנסעתי לבקו"ם,
חזרתי לירושלים לבית של אמא ולקחתי שבועיים התאוששות, רבצתי על
הספה עד שקיבלתי את מענק הפיטורים וכשהלכתי להפקיד אותו גיליתי
שבחמש שנים האלה שטיילתי על חשבון משרד הביטחון חשבון הבנק שלי
רק תפח. השכרתי דירה בבצלאל בצד שקרוב לגן סאקר, כי זה המסלול
ריצה המישורי הכי ארוך שאני מכיר בירושלים, נרשמתי ללימודים
באוניברסיטה העברית וחיפשתי עבודה, מצחיק עכשיו להתחיל את
החיים אחרי כולם, זה היה כמו טיול אחרי צבא, רק במשך 5 שנים,
וקיבלתי עליו כסף, המון כסף.

מצאתי עבודה במלון בתור קב"ט, מה שהסתדר לי די טוב כי השעות
היו נוחות והייתי יכול להבריז הרבה מהעבודה בשביל ללכת
ללימודים, וגם בעבודה היה לי הרבה זמן פנוי ללמוד. אפילו קניתי
כלב, גולדן בלונדיני. קראתי לו מאלט, וכל פעם שיצאתי לרוץ בגן
סאקר הוא בא איתי, אבל הוא לא רץ, סתם התרוצץ על הדשא בין
הכלבות האחרות.

ערב אחד אמא שלי התקשרה ואמרה שנטע התקשרה וחיפשה אותי, היא
השאירה טלפון וביקשה שאני אתקשר. עשיתי חישוב של שעות בין הארץ
לשם והתקשרתי, היא ענתה ואמרה שעוד שלושה ימים היא חוזרת לארץ,
"לבוא לאסוף אותך?" שאלתי, היא אמרה שלא צריך אבל היא קבעה
איתי למוצאי שבת לראות את הדירה שלי. נתתי לה את הכתובת
והטלפון, "את תמיד מוזמנת" אמרתי לה, שמעתי שהיא חייכה בעבר
השני. ניתקנו את השיחה והתחלתי להיזכר במה שהיא אמרה לי
כשהיינו בניו יורק, אני הייתי לבד, 'אבל מה איתה?' חשבתי.

לא רציתי להיכנס לזה חזק מדי ואז להבין שזה לא יקרה, אז אמרתי
לעצמי לא להתעסק בזה, למרות שזה הוריד לי כמה שעות שינה
מהלו"ז.

בשבת בצהריים נטע התקשרה והציעה שנצא מוקדם יותר לכוס קפה או
משהו, נזכרתי שבניו יורק היא אמרה לי שהיא אהבה את השעות המתות
של שישי ושבת בצהריים וזה חסר לה, שבניו יורק אין את זה, "כל
הזמן רעש בניו יורק, 3 בבוקר כמו הראש האואר של ירושלים". היא
התעצבנה והלחיים הורודות שלה הסמיקו מזעם.
אמרתי לה שאני אבוא לאסוף אותה עוד איזה חצי שעה.

שמתי על עצמי ג'ינס וחולצה, שטפתי פנים ויצאתי לכיוון האוטו,
בדרך הציפו אותי המחשבות מכל הימים האחרונים, אבל בבום אחד.
כשהגעתי אליה התקשרתי והיא ירדה, השיער שלה ארך, והפנים שלה
אפופות ג'טלג, היא נראית טוב. נסענו לעין כרם, למקום ההוא
שהיינו יושבים בו הרבה פעם, זכרונות וכאלה. לא רציתי להעלות את
הנושא של ההסכם ישר בנסיעה, שלא אשמע עלוב כי אני עדיין לבד
וכאלה, אז סתם דיברנו. היא סיפרה לי על החודשים האחרונים בניו
יורק ואני על החודשים האחרונים בירושלים. התחיל כבר להחשיך
והצעתי שנעלה אלי הביתה, שתראה את הדירה. בדרך הסברתי לה על
המיקום הספציפי שלה ועל מאלט, שלא תיבהל כשהוא יקפוץ עליה, היא
הסתכלה עלי וחייכה את החיוך הזה שכמעט שכחתי.

יצאנו מהאוטו ועלינו במדרגות לדירה, עמדנו מחוץ לדלת וניסיתי
למצוא את המפתח בכיס. "תגיד, אתה זוכר את ההסכם?" נטע שאלה.
"כן זוכר, למה?", היא הסתכלה עלי, החזיקה לי את הידיים ונישקה
אותי. נבהלתי קצת אז התרחקתי, "מה, כאילו זה לא אוכל?" היא
שאלה קצת מתביישת, "לא, לא, פשוט לא ראיתי את זה בא" עניתי
וחיבקתי אותה, מאלט התחיל לנבוח מהצד השני של הדלת ונזכרתי
שצריך להכנס הביתה.

הוצאתי את המפתח מהכיס ופתחתי את הדלת, מאלט יצא בזינוק עלי
והתחיל לרחרח וללקק את נטע שהיתה חדשה לו, היא בתגובה גירדה לו
מאחורי האוזן, הוא לא התנגד, היא קנתה אותו ככה, זה כמו ממתק
לתינוק אצלו.

התיישבנו על הספה והצעתי לה לשתות משהו. היא לא רצתה אז הצעתי
לה סיור בדירה, מה שלא היה גדול מדי כי זו היתה דירת סטודיו,
"זה המטבחון" אמרתי והצבעתי לכיוונו, "ושם השירותים", חזרתי על
הפעולה רק לכיוון השירותים.
נטע חייכה, סובבה אלי מבט, קירבתי את הראש אליה ונישקתי אותה.

כבר עבר זמן מאז, אני ונטע עדיין ביחד. לפני חודש סיימתי את
הלימודים ואני ונטע החלטנו לנסוע ביחד לאנשהו, אמרנו לאירופה
כי שם נפגשנו, מעין סגירת מעגל כזאת.

כשנכנסו לשדה התעופה הייתי מהופנט מהקסם שלו, כנראה שכבר שכחתי
איך זה מרגיש, קניתי בקבוק שיבאס בדיוטי פרי לאחי, ועלינו
למטוס, התיישבנו בכיסאות ועלה בי פלאשבק מהתקופה ההיא, בדרך
לשירותים עברתי ליד הכסא שמיועד למאבטח וראיתי אישה, כנראה שגם
לשם הן פלשו, אז בפעם השניה הלכתי לשירותים מאחור. ראיתי איזה
תימני יושב שם עם פנים מחוייכות, חייכתי אליו והמשכתי,
התיישבתי בחזרה והחזקתי ביד של נטע.