איך לא עושים את זה:

לא מתכננים תוכניות ואז מגלים אותן לחברה
לא חותכים בחזה ואז יורדים לשכן לבקש עזרה
לא לוקחים כדורים ושמים שקית על הראש במחלקה פסיכיאטרית
לא לוקחים כדורים ושמים שקית על הראש בשירותים נעולים במחלקה
הפסיכיאטרית
לא לוקחים כדורים בזוגות ואז מתקשרים להיפרד מהאקסית
לא בזוגות

לא איתה.


לא איתה בדירה בארלוזרוב, לוקחות כדורים ואת מתבוננת בה זורקת
את הרהיטים מהחלון למטה (אפילו את השרפרף הקטן, כל מה שנשאר לה
מסבתא וסבא שלה); היא מתקשרת לחברה שלה, כי הבטיחה שתתקשר
להיפרד, חברים מצלצלים בטלפון (ופתאום את חושבת איך לא ניתקתן
את הטלפון) צלצולים באינטרקום, מכבי אש ומד"א ומכוניות משטרה
(שומעים את הקולות מבחוץ, אבל במעומעם) אתן שוכבות בחושך זו
לצד זו, ואת יודעת שהיית מוכנה שהכול ייגמר כאן.

תמיד חשבת שלמות איתה זה מוות שאת מוכנה לו, אולי אפילו חולמת
עליו, עם עומק ומשמעות, עם מטרה. ללא פחד, ללא חרטה. אבל היא
לא חשבה שלמות איתך זה מספיק טוב. או שלמות זה טוב.

את יודעת שהיית הורגת את שתיכן בלילה ההוא. את יודעת שלא קראת
ולא היית קוראת לעזרה. את זוכרת אתכן על הרצפה, ההכרות שלכן
מתערפלות ודוהות, את שומעת את הצלצולים והקריאות ברקע, זה ערוץ
הקול של הסרט הפועל בנפרד מהתמונה (הסרט רץ ואתן על הרצפה) ואת
יודעת שלא קמת ולא היית קמה לפתוח להם את הדלת. אבל גם יודעת
שפתחת.

ובבית החולים את יושבת על ספסל. את מאבדת את ההכרה ואז לוכדת
אותה ומדי פעם פוקחת את העיניים ורואה פנים אחרים סביבך ויודעת
שעבר איזה זמן. איש לא מתקרב אליך ולא שואל לשלומך. היא עוברת
בדיקות ושטיפת קיבה. בבוקר מסיעים אתכן בחזרה הביתה. אתן
הולכות לישון וקמות בלילה ושוב היא מנסה. היא אומרת תמיד
שהשאירה לך כדורים ואת מאמינה לה, אבל גם יודעת, שלא ראית שום
כדורים והיא לא אמרה לך שלקחה מהם ושלא לקחת מהם גם.


ופתאום בלילה ההוא עובר בך היפוך, את לא מוכנה יותר למות איתה.
התאבדות היא לא פעילות זוגית. ואת חושבת שיותר משרצית למות, לא
רצית לחיות בלעדיה. יותר משרצית למות, רצית למות איתה.

את יודעת שהיית מתה אז איתה, לו הייתה מרשה לך. למות לצדה היה
אז המוות רב המשמעות ביותר שיכולת להעלות על הדעת. מות גיבורות
אצילי. וזה היה לך מספיק. לגמרי מספיק.


בחזרה לדירה. אתן שוכבות על הרצפה. ההכרות שלכן מיטשטשות
ומתערפלות. השוטרים מכים בדלת, מד"א, מכבי האש, החברה שלה.
ולמרות שאת מסוגלת עדיין לקום, את לא קמה לפתוח להם. את מחזיקה
בידך את הנצח הזה ולא תתני לו לחמוק מידייך.

ואת יודעת, שלא היית פותחת להם את הדלת, אפילו שאת יודעת
שפתחת. ורק בגלל דבר אחד פתחת, מפני שהבנת שהיא לא רוצה למות
איתך בחזרה.

היא לא חשבה שלמות איתך זה מספיק טוב. ואת לא יכולת לחשוב על
שום דבר יותר טוב מלמות אז על הרצפה, בחיקה.