מתיישבת על הכיסא מול המסך המרצד. מביטה בחצי עין לכיוון שעון
הרדיו. הספרות האדומות מעדיפות שכבר מזמן עבר חצות. סינדרלה
כבר מזמן חזרה להיות לכלוכית. הידיים נשלחות לכיוון המקלדת.
רועדת.
לבושים עדיין מהבילוי. נעליים בכניסה, שלא ירעישו את כל הבית.
המחשבות מרעישות את הראש. מרצדות במהירות כמו סצנת חירום מתוך
אי.אר. אלפי מחשבות, וכולן ממהרות. יושבת ליד המסך, שעונה
קדימה, גב ישר. שיעורי היציבה מהיסודי השפיעו עד היום על
הישיבה שלך... עיניים פתוחות לרווחה. כל החברים שלך כבר חצי
ישנים, משלימים את שעות השינה הבודדות לפני השיעור הראשון
בבוקר. חלקם אפילו ישנו עדיין במהלך שעת האפס והשעה הראשונה.
אחרי בילוי של לילה שלם, עייפות היא דבר מתבקש. לא?
אז למה את לא עייפה? למה כל הגוף שלך מרומם כאילו לקחת אלפי
כדורים ממריצים?
ממריצים את הדם, ממריצים את המחשבות, ממריצים את הסכנות...
נשענת אחורה, מביטה בריפרוף על אי מייל שנשלח על ידי חברה
מחו"ל. מספרת על כמה שהחיים שלה שונים ומעניינים מאז שעברה
להתגורר באיטליה.
המחשבות ממשיכות לרוץ.
איפה העתיד שלך?
בטח שלא באיטליה.
בטח שלא בישראל.
אז איפה, איפה, הא?

פותחת מגירה, מחפשת בחושך את הניצנוץ הכה מוכר. לאט-לאט,
בחושך, את רואה אותה... יושבת שם. עם כתם אדמדם... זכר ליעודה.
חושבת לרגע. ובאותו רגע, המוח ריק מכל אותן המחשבות, ורק אחת
יושבת במרכז המודע. סותמת את המגירה מהר. בטריקה חדה. "לא
הלילה!" את אומרת לעצמך.

ממשיכה לקרוא את האי-מייל. הריכוז כבר מזמן אבד.
מספרת על החבר הנוכחי.
"הוא מדהים! גבוה ואיטלקי כזה... עם כל הגינונים של המאצ'ו
האיטלקי המצוי. מאהב אדיר. מפנק ואוהב, מי צריך יותר מזה?"

המחשבות ממשיכות לרדוף.
אהבה. חתונה. נישואים, ילדים. שיא הבורגנות. המחשבות ממשיכות
לרדוף.
ילדים... יצורים קטנים שנתלים בך בכל מעשה ואמירה. הם יצאו
יותר מתוסבכים ממך! זה מה שתעוללי להם! הם יהיו אומללים, עם
אימא פסיכופטית! וידוע שהריון גורר מחלות נפשיות לאלה שחלשים
באופיים. כמוך. כמוך!

חיי נישואים שיכבלו אותך, למה שבכלל תצטרכי להיות חופשייה?
חופש נותן לאלו המקבלים אותו את היכולת ליצור, לברוא. להיות
מועילים ולתרום לחברה ולעתיד. את, חסרת יצירתיות, חסרת מעוף,
את שלא יודעת כיצד לשלוט בעצמך, תוכלי לתרום לחברה ולעתידה?
חה. חה.

ו"מי בכלל הבטיח לך שתמצאי גבר שיהיה מוכן לבלות איתך את שארית
חייו?"
ומי באמת ירצה לבלות את שארית חייו איתך? תולעת חסרת תועלת? זו
מי שאת.  

לב דוהר במעלה גרונך. בום. בום! בום! יותר ויותר חזק. כל פעימה
נעצמת יותר מקודמתה. בגרון, בעיניים, בדמעות היבשות שאת
בוכה...

קשה לנשום לפתע. ליבך שטיפס במעלה הגרון, התיישב לו בצוואר
וחונק אותך לאט, לאט. את יודעת דרך אחת בלבד להרפות אותו
ולגרום לשלווה זמנית. זמנית, אבל שלווה. פותחת את אותה
המגירה... מהרהרת, ומושיטה יד קדימה, מחטטת, יודעת בדיוק איפה
היא מניחה.
מרימה.
היא מנצנצת באור של המסך שמרצד על הפנים האדומות שלך. מעט אור
שחודר כבר בשעות מוקדמות של הבוקר מקרין בחזרה מהלהב החדה. הלב
מתחיל לטפס, אבל רק כמה מילמטרים, לתת מרווח לנשימה רק בשביל
ביצוע הפעולה.

טיפת דם, כמשלימה את התמונה. יבשה, עגומה. חסרת חיים.

"לא!" את לא צריכה את זה. "אני יותר טובה מזה!"
הלב שוב מטפס מעלה. תופס אותך. לופת את האויר. דמעות חונקות
אותך מלמעלה.
לא יכולה לנשום.
"את לא יותר טובה מדי בשביל זה! את זבל! אף אחד לא צריך אותך.
זבל!!! זבל! תעשי את זה! למי בכלל אכפת ממך? הא???"

ובשליפה מהירה, מורידה את הסכין על גבי העור. מנחיתה מהלומה
חדה, על העור הפגוע המצולק. חור באורך 5 ס"מ, ובעומק לא ידוע,
נפער כעמק בתוך זרועך. כמה שניות עוברות. הנה! הנה הדם. הדם.
מי צריך יותר מזה.
אה? מי צריך יותר מזה?

לנשום. נרגעת. הסכין עדיין ביד. ואת עדיין לא רגועה לחלוטין.
עוד שליפה, יותר איטית, מתענגת על תחושת הצריבה, השריפה האיטית
בתוך תאי העור המתפצלים לחצי... חושפים עוד ועוד טיפות דם
זעורוריות שלאחר כמה שניות מצטברות והופכות לזרם איטי אך קבוע.
ההכרה מכה בך. את כבר יודעת את הפרצודורה. שולפת מהמגירה, אותה
מגירה, תחבושת... נושמת וחובשת. נושמת וחובשת.

לו רק היה ניתן לחבוש את ליבך...