ביום שישי אחר הצהריים יורדת מין שמיכה שקופה ובהירה על הארץ
הקטנה, ואתה יכול לשבת לך במרפסת,לשמוע מוזיקה ולעשן את
הסיגרייה שלך בשקט ואפילו להקשיב לציפורים, שכאילו מצייצות
ביתר-שאת ביום שישי אחר הצהריים.
ביום שישי אחר הצהריים אתה עשוי להרגיש שלווה.

כל יום שישי אחר הצהריים, בערך בשעה ארבע-חמש, אתה פתאום נזכר,
ששכחת לקנות משהו לקראת סוף השבוע: מצרכים,פרחים או- אלוהים
ישמור-עיתון לגלגולי שבת-בבוקר-במיטה.
ביום שישי בערך בשעה ארבע-חמש, הכל סגור. אין יותר איפה לקנות
את מה שאתה צריך,
ביום שישי אחר הצהריים אתה יכול להרגיש פספוס.

בכל זאת, יש מקום אחד קטן, יחיד בכל הארץ, שבשבילו יום שישי
בארבע-חמש זו רק ההתחלה של "שבוע" העבודה, שנמשך עד יום ראשון
בתשע בבוקר-רצוף.
כדי להגיע למקום הזה אתה צריך להיכנס לחיפה, לעלות למושבה
הגרמנית, לחפש את רח' היינה ולשאול על החנות של מקס.

לפני שתתניעו בתל אביב ותטוסו לכרמל, כדאי שתדעו, שהחנות של
מקס מוכרת רק שלושה דברים: כלי נגינה, ספרים ובקבוקים תוצרת
בית, המכילים מיץ קר וטעים עד להדהים, שאף אחד לא יודע וגם לא
יידע לעולם כיצד מרתה, אשתו של מקס, מכינה אותו.
שלושה דברים, שלושה עולמות.

כל יום שישי, בערך בשתיים עשרה בצהריים, אני יוצא באוטובוס
מירושלים לתחנה המרכזית בחיפה, שם כבר מחכה לי נאווה, בתם של
מקס ומרתה, עם הפולקסוואגן חיפושית הירוקה שלה, ואנחנו עושים
את דרכנו מעלה לחנות של מקס במושבה- שם מחכה לי הגיטרה הקלאסית
הקבועה שלי, ספר אירופי טוב, שמרתה הכינה לי, וקנקן צונן של
המיץ הטעים טעים הזה, כשפרוסה דקה של תפוז דם צפה בתוכו.

בארבע אחר הצהריים מרתה ומקס לוקחים את הדה שבו הסגולה ונובעים
הביתה לקרית אליעזר. אני מדליק את המקטרת וממתין, עד שנאווה
תסיים לטפל באחרוני הלקוחות של היום יום.
ארבע אחר הצהריים ביום שישי היא שעה בה אתה יכול להרגיש שלם.

נאווה היא בת 26, סטודנטית לספרות אנגלית, והיא היחידה, שיכולה
לעזור להוריה בחנות הקטנה. ארתור, הבן הבכור, כבר עשר שנים
בטורונטו- מנתח רגליים, ומיקי הצעיר, גם כן- כבר עשר שנים לא
איתנו.
נאווה היא הג'ינג'ית הכי יפה, שראיתי מעודי, ובזמן שאין אף
לקוח בחנות (שזה, למעשה, רוב הזמן), אנחנו יושבים ומדברים שעות
על דברים, שהחיים רוצים לגנוז:
על איבאנז, שייקספיר, אלתרמן, עמוס עוז...


סוף חלק א'- אביב 96'