החמישי ליגואר, שנת 7602 לבקיעת העולם.


כמה שעות לאחר שהגענו אני והחבורה לביינברידג', סחפו אותי
אירועים מסוימים במורד עלילה תמוהה (והרחק מרעי היקרים),
שבסופם מצאתי עצמי אוחז במטה המגולף הזה.
אינני מתכוון להלעיט אותך, יומני, בכל הפרטים הקטנים של
האירועים, מפני שרובם חרוטים היטב בזיכרוני, אולם אין מנוס
מלתאר באופן כללי את שארע.

הלכתי לשוק, כי גרזני היה זקוק להשחזה יסודית. בדרך לבעל
המקצוע נתקלתי ברוכלת זקנה כל כך, שהיא נראתה כמו שק קמוט. אחת
מעיניה הייתה פגועה וכנראה עיוורת, אך עינה האחרת הייתה נעוצה
בי היטב בפנותה אלי ובאומרה לי: "הסכת, עבד מייליקי, כי
באמתחתי דבר או שניים העלולים לעניין אותך."
"ספק רב" השבתי לה, אך בכל זאת חשתי צורך עז ובלתי מוסבר
להישאר ולהקשיב לדבריה.
אולי הייתה זו עינה, שלא הרפתה ממני במבטה העירני והנבון
להדהים.
"התדע מיהו סולארק שחור פדחת?"
"לא"
"לא, תיארתי לעצמי, הוא היה מכשף אלמוני ולא יוצלח, שהיה חי
רחוק מכאן. את כינויו הרוויח בתאונת כישוף, אשר הותירה כתמים
שחורים על קרחתו."
"למה תספרי לי זאת, אישה זקנה?"
משהו בנימת קולה המתנשאת והבטוחה בעצמה עורר את רוגזי, אך אני
נאבקתי לשמור על שלוות רוחי.
"מעט סבלנות, עבד מייליקי הצעיר, ותבין. סולארק זה עשה רק דבר
נבון אחד בקריירה שלו:
יום אחד חלף במסעותיו ליד יער בוער והבחין בשלוחה של היער,
שהאש לא אחזה בה. בטיפשותו הניח, שזהו עניין של מה בכך, והמשיך
במסעו.
שנה לאחר מכן חזר ממסעותיו אל אותו היער, כשהפעם פקד אותו
שיטפון נוראי עת עלה הנהר השכן על גדותיו. הפעם הבחין, שאותה
שלוחת יער, ששרדה את השריפה, עמדה בחרבה. גם הפעם פטר השוטה
המגוחך עובדה זו כלא ראויה במיוחד לציון, והמשיך בדרכו.
כעבור שנה, כשחזר אל היער, שהפעם לא פקדה אותו שום פורענות
אמנם, אך אותה שלוחה נראתה בו בבירור נבדלת משאר היער בעציה
העתיקים הגבוהים והחסונים בהשוואה לשאר היער, שהיה צעיר
ומוכה.
סוף כל סוף נפל לו האסימון והוא החליט לבדוק מה פשר העניין.
הוא רכב לעבר החלקה המסתורית ובדק אותה. לאחר סקירה ממושכת הוא
זיהה את מרכזה בעץ אלון מרשים.
למרגלות האלון היה אפשר לזהות, אך בקושי, תלולית עפר בין שורשי
הקרקע העבים כזרוע.
הוא החל לחפור בתוך התלולית, עד שבעומק שני מטרים לערך נתקל
בעצמות.
העצמות היו מכוסות אריג פשוט ומעוטרות בפריטים צנועים אחרים,
אך מה שמשך את תשומת ליבו היה מטה מגולף מעוצב להפליא, אשר היה
מונח בחיקו של השלד.
סולארק חילץ את המטה מבין אצבעותיו הקפוצות של השלד וברגע שעשה
זאת, נדמה היה לו לשבריר שנייה, שאור ירוק קפוא ומעורר חלחלה
מבליח בעיניו המתות של הצלם המגולף על ראש המטה, ובו בעת רעד
מצמרר עובר לאורך השלד ומרטיט את העצמות חסרות החיים.
סולארק כמובן לא קלט את המסר, כי ברגע שפסקו שתי התופעות
המדאיגות האלו, המשיך בשלו ולקח את המטה איתו.
מזלו של סולארק לא שפר עליו מאז והוא הגיע אלי כאדם מוכה גורל
וחבול והתחנן בפני, שאגאל אותו מהמטה המקולל הזה. הסכמתי מתוך
סקרנות, אך כנראה גם משום שהמטה שם את עינו עלי והרגיש, שאת
מנת הנקמה שלו מסולארק הוא תבע עד תום ועכשיו, לאחר שחקרתי
אותו, אני יכולה לקבוע בוודאות, שמטהו של הדרואיד הגדול,
גיליהארד, מעוניין בך, עבד מייליקי. המתנתי הסתיימה"

כילתה את דבריה ותחבה במהירות שלא תיאמן צרור ארוך אל בין
זרועותי ואז נעלמה כלא הייתה.
אל הצרור היה מוצמד קלף, שבו היה רשום: "גיליהארד, אחד מגדולי
משרתיה של מייליקי, שחי אי- פעם עלי האדמות. סיפור חייו ומותו
יכול למלא אפוס שלם וכעת, לאחר שנעשתה הנבלה וקיברו החבוי נחשף
וחולל במתכוון, בחר בך עבד מייליקי הצעיר לשאת שריד קדושה יקר
ערך זה המכונה מטה האיתנים"

מאז אותו יום נסחפתי במערבולת אירועים, אשר סיכנו את עצם קיומי
וגרוע מכך- את עצם שפיותי.
עדיין אינני מוצא בתוכי את העוז לעורר זיכרונות אלו ולהעלות
אותם על הנייר.
בלב כבד אני נאלץ לוותר על מטה האיתנים ולמסור אותו למשמר אצל
רדסוויפט מתוך הכרה בכך, שעדיין לא בשלה השעה, שיהיה מצוי
ברשותי.
אני יודע עמוק בתוכי, שרדסוויפט לא ייפגע מהחזקת המטה, עד
שיושב אלי ביום מן הימים, וידיעה זו נובעת מהמטה עצמו, שלוחש
בתוך ראשי.
והוא ממשיך ולוחש, שרדסוויפט, עם זאת, יצטרך להקפיד על כללים
מסוימים כדי לא להיכוות ואם יקפיד על כללים אלו- יוכל, אולי,
לזכות בבעל ברית ובידיד רב עוצמה, לו יצליח לקנות את ליבו העל
טבעי של שריד הקדושה...


[נכתב בתור ברכת יום הולדת המצורפת למתנה.
המתנה הייתה, כמובן, מטה מגולף יפה, שראשו היה מעוצב כראש של
פסל אפריקני והוא היה גם חנית נשלפת.]