הייתי ילד כמו כולם, באמת.
שמח, צוחק ונהנה מהחיים.
כל זה השתנה בחנוכה לפני שלוש שנים.
לכבוד החג סבא שלי החליט להפתיע אותי במשחק מחשב, "פיפ"א 98".
לכאורה יום חג, או לפחות כך חשבתי, אבל למשחק היו תוכניות
משלו.
בימים הראשונים היה כיף לשחק פיפ"א, באמת שהיה כיף, הייתי בוחר
את גרמניה וקורע איתה את כל נבחרות
העולם, תשאלו את רונאלדו.

אבל אז מאסתי בנבחרת של קלינסמן, זאמר וחבריו והחלטתי לקחת
נבחרת אחרת, נבחרת שתנצח את גרמניה, אחרי
הכל ניצחתי כבר כל נבחרת אפשרית במשחק חוץ מהגרמנים.
ואז הסיוט הגדול התחיל.
קודם עם ברזיל ואז ארגנטינה, ספרד, צרפת וכל שאר הנבחרות
האחרות במשחק, אף אחת מהם לא יכלה לנצח את גרמניה.
ניסיתי הכל, הכל כדי לנצח אותם, אבל כל נסיונותי עלו בתוהו.
לפעמים, בלילות, הייתי חולם על הדמויות הממוחשבות במדי הנבחרת
הגרמנית, צוחקים עליי שאני לא יוצלח,
שאני אפס ולא מצליח לנצח אותם ובחיים לא אצליח.
מדי פעם אפילו הייתי מתעורר מזיע ומפוחד מהחלומות האלה, ומיד
מדליק את המחשב ומנסה את מזלי שוב, אך לשווא,
עוד ארבע אפס ועוד שישיה ועוד עשיריה, החבורה הוירטואלית פשוט
לא הפסיקה להתעלל בי.
כבר התחלתי לחשוב שזה בגלל שפעם הייתי משחק איתם כל יום ואז
בגדתי בהם כשעברתי לנבחרות אחרות.
לאט לאט ה-11 דמויות האלה התחילו להשפיע על המציאות שלי.

לחברה שלי נמאס ממני כי לא התייחסתי אליה ובמקום זה הייתי דבוק
למחשב בכל השעות שהייתי ער, עד כדי כך שהיא נפרדה ממני.
כן, כן, ממש כך, נפרדה ממני, ואני זוכר את זה טוב כי כשהיא
הודיעה לי שהיא לא רוצה לראות אותי יותר הסתובבתי אליה ובדיוק
חטפתי גול.
אז התחלתי לקלל אותה והיא ברחה מהחדר עם עיניים דומעות.
כנראה שהייתי צריך לרוץ אחריה, אבל כבר הייתי באמצע המחצית
השניה.
וככה יום יום, שעה שעה, דקה דקה הייתי מנסה לנצח את גרמניה.
בקושי הייתי אוכל, בקושי הייתי ישן, אמא שלי הייתה מודאגת, לא
הייתי עונה לטלפונים ולא הייתי יוצא לבלות עם החברים.
תמיד כשהם היו יוצאים לבלות הם היו פוחדים להתקשר אליי, כי כל
אחד מהם פחד שאני אצרח עליו שהוא מתקשר באמצע התקפה.
בבית ספר כבר לא הייתי אותו דבר.
בשיעורים שכבר הייתי נוכח לא הייתי מקשיב או שם לב למה שקורה
בכיתה, רק הייתי מצייר מערכים ושיטות להבקיע במחברות.
"אולי אם אני אגביה יותר כדורים מימין ואולי אם אני אסתגר
בהגנה...".
הייתי רושם את זה בכל מחבורתיי.
בהפסקות לא הייתי יוצא מהכיתה כמו כולם והייתי עובר לצייר את
המערכים על הלוח.

יום אחד אמא שלי נכנסה לי לחדר, כשהייתי באמצע משחק בין איטליה
לשטן, ואמרה שהיא חושבת שיהיה טוב אם אני אקח חופשה ארוכה
מהמשחק.
כמובן שלא התייחסתי אליה, בטח שלא כשיש לי בעיטה חופשית, אבל
היא התעקשה והרימה את קולה.

- "מה, מה את רוצה?, תלכי מפה!", התעקשתי.
- "יובל, תפסיק לשחק רגע, אני ואבא מאד מודאגים,
המורה שלך התקשרה אלינו היום, מה קורה בבית ספר?".
- "הכל בסדר, עכשיו תלכי את לא רואה שאני באמצע משחק".
- "אתה תמיד באמצע משחק", היא התחילה לבכות עם דמעות אמיתיות,
"מתי תפסיק לשחק ותהיה בנאדם?"
- "אמא את לא מבינה", ניסיתי להרגיעה, "כשאני אנצח את גרמניה
הכל יחזור להיות כמו פעם".

באותו רגע לאבא שלי החליט שמספיק לי עם המשחק והוא ניתק לי את
המחשב מהחשמל.

- "זהו, נגמרה החגיגה, אני ואמא החלטנו לתת את המשחק למושיק".
- "לאאאא, מה אתה עושה?!" התחלתי לצעוק ולבכות.

מושיק היה בן דוד שלי הקטן, רק בן 7 המסכן, הוא לא ידע איזה
דבר הרסני הוא קיבל לידיו.
משחק שלכל נראה תמים, עם תמונה של ברגקאמפ על הכריכה, אבל
במשחק הזה יש נבחרת אחת,
שלא אוהבת שמנסים לנצח אותה.
הוא לא ידע לאיזה צרה הוא מכניס את עצמו ברגע שהוא מסכים לקבל
את המשחק, איך שבמהרה הוא יפסיק
ללמוד, לבלות עם החברים שלו, להיות עם חברה שלו, לדבר עם
ההורים שלו, לאכול או לישון.
תמיד הייתי אוסף כסף לאוטובוס כדי לסוע ל"בקר" את דודים שלי
אבל כל מה שהייתי עושה זה לשחק
"פיפ"א" ומנסה לנצח את גרמניה.
פעם הייתי כל כך קרוב, אבל בדקה האחרונה חטפתי שני שערים.
זה כל כך עצבן אותי עד שלקחתי את החפץ הראשון שמצאתי, במקרה
הזה את בן דוד שלי,
והעפתי אותו לכל הרוחות.
יד שבורה וסדק בצלעות זה מה שקרה למסכן ואחרי זה לא הורשתי
לבוא לבקרם.

אבל לי לא היה אכפת, אפילו שאנשים כבר נפגעו פיזית מהשגעון
שלי.
הייתי כמו מסומם בקריז שחייב את הסם שלו, הייתי חייב לנסות
לנצח את גרמניה.
ההורים שלי שלחו אותי לפסיכילוג, וזאת אחרי שהם שקלו לאשפז
אותי במוסד לחולי נפש.
אפילו מימנו לי חופשה באיזה מקום שאני רוצה, העיקר להרגע קצת.
אחרי חצי שנה בלי המשחק נרגעתי קצת וחזרתי לאט לאט לעצמי
כשעדיין הדמויות הממוחשבות בלי תוי הפנים
רודפות אותי בחלומות ולועגות לי, לעזאזל איתם.

בחנוכה הבא סבא שלי קנה לי "פיפא 99", בדיוק כשהתחלתי להתאושש
מהקודם.
בהתחלה ההורים שלי סרבו בתוקף שאני אקבל את המשחק, אבל סבא שלי
הרגיע אותם ואמר שהם מגזימים.
דבר ראשון שעשיתי כשחזרתי מהבית של סבא שלי היה להטעין את
המשחק ולנסות לנצח את גרמניה.
מסתבר שהמחשב שלי לא עומד בדרישות המינימליות להתקנת המשחק.
נו טוב, במילא לא הייתי מנצח אותם.