18.11, 03:22 בלילה

שקט. אני שומעת צעדים חרישיים נעים בלאט על הגרניט פורצלן בבית
השכור. חריקה של המזרון והקפיצים הארוזים היטב לידי, והבל פה
חם נושף בצווארי. אני נרעדת קלות ועכשיו הוא כבר מבחין, שאני
ערה, ומעביר בעדינות אצבע בשיערי. האצבע מחליקה קלות במורד
העורף לעבר הגו הדק. הוא זע חרש, מחבקני קלות במותניים. עם
הזמן אחיזתו מתהדקת. אוחז בי כאילו הייתי בובת הדובי הילדותית
שלו. נרדם. אני מתמכרת לתחושה, כשחיוך רחב מרוח על שפתיי.
המאורעות האחרונים חולפים כסרט בראשי. עדיין לא מעכלת. הכל...
כל מה שחלמתי עליו קרה, וכל כך מהר... תוהה האם זה באמת, מה
שרציתי. בוהה בארון העץ ונרדמת...

17.11, 22:09 בערב

ערב. יומולדת. השולחן ערוך ומהודר. המוזיקה רועמת באוזניי.
השמלה החדשה מונחת עליי באדיקות לא רבה מדיי. השותפה נסעה
והחברים...10 משועממים, שהחליטו להתיישב אצלי בסלון ולקשקש.
לרכל על ההוא וההיא, ובחינות הגמר והתואר והבוס החדש, מי התחתן
ועל הילד של החתיכה, שהייתה איתנו בתיכון ו...אני מחכה לו.
נו,שיגיע כבר. נזכרת שאמר, כלומר, שהבטיח כמו כל שנה להגיע עם
מתנה מקורית, שכרגיל תהיה קשורה באיזשהו משהו פרוותי ונעים
להתחבק איתו בלילה. תמיד ניסה לפצות על איזה חסך, שניחש שיש לי
באיזה מכתב או בובה. אידיאליסטית מרדנית, שעוד לא התבגרה. לא
ידעתי אם לכעוס או לבכות או פשוט לשמוח, שיש לי אותו. השתדלתי
לא לתת לאחד הרגשות להציף את האחר. לתת למערבולת להשתלט עליי.
כמו שהיא.
צלצול. אני רצה לפתוח. זה לא הוא. מה זה כבר חשוב מי בא. וכבר
מאוחר וכולם שיכורים. הספה החדשה, שקנינו, התלכלכה מהקיא של
הח'ברה מירושלים ואני כועסת. כולם מתנצלים ואומרים, שכבר
מאוחר, לוקחים את התיקים ובברכת "יומולדת שמח" שקטות נפרדים.
אני מתיישבת על הרצפה באפיסת כוחות, שותה את המשקה האהוב עליי
ומסיימת בקבוק. העיניים הבוהות הופכות לאדומות, ספק מבכי, ספק
מאלכוהול. פתאום נקישה עדינה. אמצע הלילה. אני מנגבת את הדמעות
בתנועה מהירה וניגשת לבדוק מי נזכר בי דווקא עכשיו. כצפוי,
המלאך שלי נכנס בצעד בטוח לסלון. הוא מחבק אותי ואומר "יומולדת
שמח" בשקט. פתאום אני מתחילה לצחוק, צחוק פרוע ומשוגע, צחוק
היסטרי של חולת נפש. לא מפסיקה והוא יושב לידי, על הרצפה,
המום. צוחקת וצוחקת וצוחקת. ומתוך מעגל השיגעון הזה הצחוק אט
אט הופך לבכי, בכי בלי סוף. הבכי של חיי. 10 שנים של כאב
פורצות החוצה והוא מחבק אותי חזק. חזק כמו שמעולם לא חיבק. הוא
הבין. הבין את האהבה הזאת, הענקית. אהבת חיי. הבין כמה
התגעגעתי, כמה רציתי. מלטף ולא נגעל מריח האלכוהול, מהדמעות
ומכל הכאב, שפרץ כמו צינור ביוב באמצע רחוב ראשי. ואני
נרגעת...לאט...לאט. בזרועותיו. בעצבות אין סופית. אני מרימה את
עיניי, כאשר הוא הוגה בקול צרוד את שמי. אני רואה קרוב קרוב את
עיניו הדומעות. הוא מקרב את שפתיו האדומות כדם לשפתיי, ומנשק
אותי. נשיקה אמיתית. אוהבת. לא בוערת, אולם לא סתמית. הוא אוהב
אותי, הרגשתי. והתפלאתי. כל גופי רטט מהתרגשות מוזרה. הוא נושא
אותי לחדרי בשקט. משכיב אותי בעדינות על המיטה שלי. מפשיט אותי
בעדינות על המיטה שלי ואנו מתעלסים. באיטיות. בחושניות. כזו,
שלא האמנתי, שתהיה בינינו לעולם. גל הרגשות הציף אותי. נרדמנו
מחובקים.

18.11, 9:12 בבוקר

בוקר. השותפה שלי מעירה אותי. שואלת למה אני שטופת דמעות.
אומרת, שהאזכרה תחל בשעה 10:00 ולכן עליי למהר. אני לובשת את
השמלה השחורה האהובה עליי, שמונחת עליי באדיקות לא רבה מדיי.
אנחנו נוסעים ואפילו מבעד למשקפי השמש השחורים רואים את הכאב
בעיניי. אנו מגיעים למצבה הלבנה שלו. מברכת את ההורים שלו
לשלום. מחבקת כל אחד מהם ולוחשת מילות ניחומים מזויפות. מחכה
שעה ושעתיים, עד שילכו כולם. מניחה פרח יחיד על האבן שלו
ונשכבת עלייה. מחבקת אותה בחוזקה ומדברת אליו: "אתה יודע?
אתמול היה לי יומולדת. שוב שכחת לבוא. ישבתי עם כולם וחשבתי מה
היית אומר. ידעת, שענבל ואורי התחתנו?...הם הלכו, ואני נשארתי
שם וחיכיתי לך. חלמתי, שבאת ואהבנו. כרגיל אני והחלומות שלי,
הא?" צחקתי. "זוכר את כל החלומות והסיפורים והדמיונות
שלי...זוכר אותי?" פתאום הרצנתי. "אוף! אני שונאת אותך! אתה לא
היית שם. ביומולדת 25 שלי!" צעקתי, וכל האנשים בבית הקברות
הביטו בי כמסכנה. שנאתי את זה. אז ברחתי.

יותר לא חזרתי לשם. חוץ מפעם אחת בה הנחתי את הדובי, שהבאת לי
אז. זה היה יום לפני שהתחתנתי. חייכתי אז בהקלה והלכתי משוחררת
מהצל, שרדף אותי כל כך הרבה זמן.

שלמה.