"היכנס...", אומר לי בסגריריות כזו מר שיל, אשר יושב לו מעבר
לדלת הזו בכיסא העתיק שלו וכותב משהו... מעיר אותי מהריכוז
הזה, אשר שבה אותי.
ישבתי ובהיתי באיזו תמונה מוזרה שתלויה על הקיר שממולי.
תמונה של מין מכשף כזה שחור גלימות. יש לו שיער לבן כזה שמכסה
על עורו הזהוב. ומאחוריו באמצע השמים עומד לו ירח שחור, צף לו
שם כמו חור במרכז השמים העמוקים אשר מאחוריו.
ובדיו מטה כזה שקצהו בוהק, מין כדור בדולח כזה, מוחזק בתוך יד
של דרקון.
שקמתי להתבונן בתמונה מקרוב היא נראתה לי יותר כדיוקן, משהו
עתיק... מתחת רשום באותיות קטנות בכתב אנגלי עתיק שכזה:
       "הרוע תמיד יפנה כנגד עצמו שילראנוס, לכן הזהר ממנו...

                            אדון העבר והווה"
הכתב נראה כיותר חרוך שם, כאילו היו צריכים לשרוף את הבד בשביל
לכתוב את זה שם, מה שבטוח, זה לא כתוב בעט.
מתחת לאותו הכתב ישנה מן חתימה כזו שבקושי הצלחתי לפענח...
רייס משהו... לא הבנתי במיוחד. גם זה חרוך על הבד.
קמתי ממושבי, ושוב האבק הזה הפריע לי לנשום, אותו אבק שתמידית
פשוט נח לו באוויר הבית הזה ומסרב להתפזר.
שפשפתי את עיני לאחר המבט הארוך שנתתי בתמונה, נתתי בה שוב
איזה מבט חטוף וחשבתי על תוכנה המסתורי, ונכנסתי לחדרו של מר
שיל, הוא ישב לו בכסא הזה שלו לצד הספרייה וכתב משהו בספר שלו,
אני לא יודע מה הוא כותב, ואיש אינו יודע מה הוא כותב.
יושב לו שקוע בכסא שלו, ותחת מבטו הבוחן שמתבונן על הדף שמתחת
למשקיו העבים, הוא כותב את אותם כתבים וספרים, אשר הוא כתב
לאורך השנים, אותם כתבים עתיקים או חדשים שהפכו לספרייה שלמה
של ספרים שונים ומשונים, שחלקם נראים כבני מאות בשנים,עתיקים
ומאובקים, מסודרים להם בספרייה עתיקה כספרי לחשים של מכשף בן
מאות שנים.
עד היום לא ידעתי זאת בוודאות, הייתה לי רק תמונה דמיונית
במוחי, אשר נוצרה שם בעזרת ידידה טובה שלי שבאה פעם לבקר אותו
יום אחד.
סתם, פשוט עניין אותה מיהו אדון שיל הזה אשר מתבודד כאן בעירנו
בתוך ביתו. לך תבין אותה.. אז לפני כמה חודשים שהיא הלכה אליו,
חשבתי שזאת התאבדות, פשוטה כמשמעה.
תראו...
לא מעט סיפורים יש על מר שיל הזה, אשר אומרים ומספרים שהוא
מכשף, רוצח, משוגע, פושע או כל דבר אחר הכולל בתוכו שיגעון זה
או אחר.
לכן אז בזמנו חשבתי שזה שיגעון, עד שלא מזמן חלמתי איזה מין
חלום משונה כזה.
יותר סיוט הייתי אומר, אבל עכשיו אני פשוט נהנה לחשוב על זה.
ככל שאני יותר חושב על זה, אני פשוט יותר נמשך למקום הזה.
בהתחלה זה הפחיד אותי, אבל אז כמו שאמרתי זה פשוט התחיל לעניין
אותי, החלטתי לבסוף לבוא לכאן ולבדוק למה דווקא אותו יום הוא
החליט להסתכל אל חלון חדרי בשעה 4:24 לפנות בוקר מתוך סלון
ביתו.
רגע, אני רוצה שתשמעו את הסיפור, ואז תגידו לי אתם, אם אתם לא
הייתם לא הייתם זוכרים את אותן ספרות אדומות ומרצדות של השעון
שלכם.
אם אותן ספרות לא היו נחקקות בזיכרונכם.
אני לא אשאיר אתכם סתם באוויר.
אותו יום הלכתי לישון מאוחר, חזרתי הביתה בשעה 2, אם אני לא
טועה והלכתי לישון בערך ב3 או 3 וחצי.
מתי התחלתי לחלום בדיוק? אני לא זוכר.
חלמתי שאני הולך ברחוב אשר אני גר בו, בדיוק כמה דקות מביתי..
אני גר ברחוב די ישן...
שקט כזה.. השעה הייתה 2 בלילה, וזו עוד אחת מהסיבות למה היה
שקט יותר, הבתים אצלנו די ישנם ורעועים...
אבל אני אוהב את הרחוב שלי. בתי קרקע ישנים כאלה, בני שתי
קומות כל אחד ומרתף מתחת לאדמה, ולפעמים בגלל השקט אשר שורר
באוויר והיופי העתיק שיש למקום, אפשר פשוט לדמיין אותו כבית
קברות גדול ורחב כזה מלא ברוחות רפאים ושדים מן השאול כאלה
ואחרים.
אבל זה רק הדמיון שלי, סטיתי מהנושא.
הייתי בדיוק במרחק של מספר דקות מהבית שלי, שאותם עננים שחורים
בשמיים החליטו להתנגש זה בזה, וסופת רעמים וברקים פרצה.
הידקתי את המעיל הארוך שלבשתי לגופי ומיהרתי יותר לביתי, תוך 5
דקות בערך הגעתי..
הסתכלתי על השעון מרוצה מהישג המהירות שהשגתי.
שבו בזמן אני מושיט ידי לעבר חור המנעול, בכדי לפתוח את הדלת
עם המפתח שבידי.
בדיוק רגע לפני שאני מכניס את המפתח לחור המנעול, אני קולט
בהשתקפות זכוכית השעון שלי ברק מזהיר ובוהק שיורד מן השמים..
בעוד שאני מתעלם מן המראה, אני מוריד את ידי עם השעון ומושיט
את ידי האחרת לעבר חור המנעול..
עוד שבריר שנייה והייתי נכנס לביתי כאשר שמעתי מאחורי קול
פיצוץ אדיר אשר גרם לי להרפות מן המפתח, ולהצמיד את שני ידי
לאוזני ולחרוק שיניים למשמע הפיצוץ המזעזע.
סובבתי את מבטי, ונוכחתי לדעת שאותו ברק שראיתי בהשתקפות שעוני
פגע בביתו של מר שיל והחל לשרוף אותו לגמרי.
בהיתי עוד כמה שניות ארוכות במראה המפחיד. הייתי בהלם.
סובבתי את מבטי לעבר דלת ביתי, והתכופפתי להרים את המפתח אשר
נפל מידי.
שהרמתי אותו, הייתי בטוח שראיתי בהשתקפות המפתח צללים בורחים
ומתחמקים מבין להבות הבית שנשרף אט אט.
הושטתי את ידי לעבר חור המנעול, ופתחתי את הדלת.
פתחתי את דלת ביתי באותה השנייה, שברק פגע בגג הבית וכל ביתי
נשרף!
נוכחתי לדעת שאין ביכולתי לעשות כלום, ובו ברגע שרציתי
להסתובב, אחד הצללים שראיתי באותה ההשתקפות שט כנגד עיני,
ולפני שנשמתי חדר אל תוך נשמתי, והרגשתי צרימה נוראית בכל
גופי! הרגשתי את עצמי נחרך מבפנים! איבדתי כל יכולת לזוז! לא
יכולתי לנשום! עמדתי בוהה בביתי נשרף מבפנים בלי יכולת לצעוק
או לומר מילה! ובשבריר השנייה, שהרגשה זו נעלמה הסתובבתי
במהירות כזו שעתקה ממני את נשמתי. מהירות כזו שכאילו לא הייתה
נתונה לשליטתי! וכתוצאה מן המהירות הזו, איבדתי את שיווי משקלי
ונפלתי... נפלתי לרגליו.... לרגליו של מר שיל...

באותו הרגע התעוררתי... באותו הרגע שבו ראיתי את מר שיל עומד
מעליי...

כשהתעוררתי, ניגבתי את הזיעה הקרה ממצחי, וקמתי מהמיטה.
וברגע שלא הבנתי מדוע קמתי מהמיטה. התיישבתי שוב על מיטתי
והסתכלתי מעבר לחלון,
הוא היה שם.
בוהה בחלון חדרי, מסתכל אל תוך עיני דרך משקפיו השחורות, עומד
לו שם בסלון ביתו בוהה בי, כאילו צפה את הכול, וחלם את אותו
החלום יחד איתי, או שמא יצר אותו.
בעוד אני מסתכל עליו, הוא מפנה את מבטו לעבר השמים, מסתכל לעבר
המקום המדויק שממנו ירק הברק מן השמים ששרף את ביתו בחלומי.
ואז,  כאילו הוא פשוט חזר לשגרת חייו, סובב את מבטו שוב לעברי,
נותן בי מבט, ונעלם מן החלון.
נשארתי בוהה באוויר עוד כמה שעות. ישבתי במיטה, ובהיתי בחלון
ביתו עד 6 לפנות בוקר.
ובדיוק כמו בחלום, משהו הראה לי את אותם הצללים אשר שטים להם
באוויר הבית.
אותם צללים אשר כל כמה דקות אחד מהם מסתכל עליי, בוהה בעיני,
וממשיך לשוט בביתו של אדון שיל..
אותו אדון שיל.. שעכשיו אני עומד לפגוש...