אלו הרגעים הקטנים הללו שאחר כך ישפיעו המון.
היא כבר הייתה במיטת החולים עם הנשמה מחוברת.
היא ידעה את סופה, את הסוף המר.
היא ביקשה להכניס אותה, את ביתה היחידה. לראות אותה פעם
אחרונה.
הבת נכנסה בשקט, דמעות עצורות נשימה, רק לא לבכות עכשיו,
הבטיחה לעצמה.
ישבה בחיק אימא, בפעם האחרונה שתרגיש כל כך הרבה חום ואהבה,
החזיקה את ידה ושתקה.
פתאום, לא היה לה כל כך מה להגיד.
אני רוצה למות עם מזלג ביד, פצעה אימה את הדממה.
למה שאלה הבת.
כשהלכתי למסעדות, השיבה האם, לאחר הארוחה העיקרית תמיד אמרו לי
לשמור את המזלג, כי אחריה יבוא הקינוח.
הבת, שלא ממש הבינה את ההקשר, נשארה קשובה לקולה של אימה.
כך, המשיכה האם, כאשר אמות עם מזלג בידי אדע שמשהו טוב יותר
הולך לבוא.