רצח בעיניים, אני עומדת מולה, היא מולי.
היא תלתה עיניה במבט מתחנן
רציתי לרצוח אותה.
איך היא יכולה להרוס לי ככה את החיים?!
התקרבתי אליה וככול שהקרבה הייתה גדולה,
הרגשתי את הכעס והעלבון מכרסמים בתוכי בעוצמה כפולה
רציתי לצעוק, רציתי לצרוח
ולא העלתי בדעתי לתת לה לברוח...
לפתע,
דמעות זחלו לתוך עיניי.
הרגעים הטובים במחציתה עברו בראשי כמו סרט ישן.
זה היה כל כך מזמן.
פתאום, כל הכעס התפוגג ונמוג לו
הרצון להורגה כמעט ולא הורגש.
היא נעמדה מולי, מתנשפת כולה
מחייכת חיוך קל, כאילו נותנת סימן שהיא מבינה
מסתכלת עליי, "זה לא הפתרון" היא אומרת.
ואני, אני שותקת.
התקדמתי לכיוון הדלת, ואז אמרתי בשקט, ומתוך בושה:
"סליחה, אהבה"...


(אני מול האהבה, סיטואציה שאני לא מפסיקה לדמיין.)