[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








חלחלה רובצת, ורגשות מעורבים. הרגשתי אותה פעם, וכעת קשה לי
להרגיש שוב.
הבחורה שלצידי נוגסת בתפוח, ולאחר סירובי להצעתה להצטרף בנגיסה
משלי מרימה את כתפיה בחוסר הבנה וממשיכה ללעוס בחינניות. היא
מורידה את ראשה על כתפי בערגה מסויימת ועוצמת את עיניה: "אולי
תספר לי שוב את הסיפור על היפייפיה הנרדמת?". ומי אני שאסרב,
ככלות הכל אני הוא הסיבה העיקרית בגללה אנו כאן היום.
תוך כדי סיפור אני מביט על הסובבים בחדר ההמתנה של המרפאה
הכללית. אמא שמנסה להרגיע את בתה ההיפר-אקטיבית במעט בעזרת
סוכרייה אדומה, איש צעיר מזוקן ובעל זנב באחורי ראשו הקורא
בספר של דיקנס בעיון רב, וזקן מצויד במקל הליכה - כמו בא
במיוחד להשלים את ציור התפתחות האדם, בו גם אנחנו, בלי לייחס
לזה משמעות רבה מדי, היינו שייכים לקיום מדרגתו הראשונה.
הילדה הקטנה בעלת עודפי המרץ קיבלה את מבוקשה המתוק, וכעת היא
יושבת מולי על הכסא ומנדנדת ברגליה הלוך ושוב, וגם בעיניה זיק
של סקרנות ונאיביות. הזקן שמולנו פונה בנימוס לצעיר הקורא,
ומשלא מקבל התנגדות מספר בדיחה פוליטית-עדכנית, ובסיומה בחיוך
מלא הערכה עצמית נשען לאחור על כסאו, כמוכן להמשך הציפייה
לתורו, אך הפעם בכניעה רבה יותר ובעלת הגיון פנימי. הוא כבר לא
ממהר, בשבילו זוהי רק בדיקה שגרתית נוספת בסבב ארוך מאוד
שהתחיל לפני מספר שנים וימשיך כנראה כל עוד כוחו ברגליו.
היפייפיה על כתפי נרדמה, או אולי רק נדמה לי, מה שלא הפריע לי
לסיים את הסיפור עד תומו, ולרתק אף את הילדה הבלתי נרתקת
למעלליו וקסמו של הנסיך הקסום ויפה התואר. "...והם חיו באושר
ועושר עד עצם היום הזה", סיימתי את סיפורי. הקטנה הביטה בי
בעיני עגל ענקיות ומביעות שאלה ופצתה את פיה: "אם הם מאושרים,
וחיים עד היום הזה, אז למה אף אחד לא מכיר אותם? אה?".
לא ידעתי מה לענות לה. במקום זה התחלתי לערער גם בגורלי שלי
ושל זו הנשענת עליי בבטחה רבה. אף אחד לא מכיר גם אותנו וגם לא
בנו. נכון, אנחנו מאושרים למרות שאף אחד לא יוכל להעיד שראה
אותנו יחד, אך גם לא להכחיש. אם לחשוב טוב, בנסיבות הקיימות
אנחנו גם לא מאושרים כל כך. ואפשר להאשים את הגורמים האישיים
שבלוחמה הפסיכולוגית ההדדית ביננו בקשר לטעות.
לא, אנחנו לא נעשה את ההפלה. לא היום. אז יהיה לנו קשה, ואולי
נצטרך אפילו להשתמש בחיתולי-בד רב פעמיים, ולכבס ולכבס ולכבס.
ואולי גם נצטרך להתדפק על דלתות השכנים ולבקש קצת חלב בשביל
הילד שצריך לגדול, ואמא שלו כבר לא יכולה לספק לו יותר, כי תשש
כוחה מפאת גילה הצעיר והלא מפותח. אולי אני אצטרך לעבוד
במשמרות כפולות על הדסק המסריח ומלא בדלי הסיגריות. אך זה שווה
את זה. בשביל עיני העגל המצפות לתשובה.
אני נושק לנסיכה שלי, וזו מתעוררת במתיחה קלה ומביטה עליי
בחיוך אימהי מצד אחד, ושל מאהבת מצידה השני. "את יודעת מה?",
אני תופס בידה החמה בחזקה ומביט בעיניה הכחולות ומלאות ההבנה,
"אני כבר לא כל כך בטוח שאני רוצה לעשות את זה".
היא מתחמקת מידי וקמה בתנועה חדה. "מה יש?", שאלתי, אך במקום
לענות היא פנתה לעבר מתקן המים, מילאה אחת מהכוסות החד-פעמיים
והגישה לי.
"אתה כזה מתוק, ועם כל זה כל כך צפוי. כמו ילד. ידעתי שתרגיש
משהו כלפי מה שגדל בתוכי בסופו של דבר. פשוט רציתי לבחון
אותך". הרמתי אליה את הראש במבוכה חסרת הבנה, ובמבט מן הצד אני
בטוח שנראיתי כמו עגל יותר מהילדה הקטנה. "אני לא באמת בהריון.
הכל היה מבחן אמינות בשבילך".
נזכרתי שבאמת היה מוזר כל עניין הבדיקה, ושאני בתור המאותגר
גאדג'טית ופטנתית לא הייתי ממש קשור במהלך וידוא ההריון. הכל
היא עשתה לבד, ואני - האמנתי והשלמתי עם הנסיבות, כמו ילד שבכה
במשך יומיים והפסיק בסופו של דבר למרות שלא קיבל את מבוקשו.
לפעמים פשוט צריך לחיות הלאה, ולתת לאחרים לחיות.
גמעתי את הכוס בלגימה אחת, והבטתי אחריה נכנסת בחיוך לרופא
הנשים: "אם אני כבר פה...".



כעבור שבוע ישבנו על שפת הים ומבטינו הצטלבו על רקע השמש
השוקעת. "תצייר לי כבשה", היא ביקשה ממני ופרצה בצחוק. בשבילי
זה היה רמז מובן מאליו להתחיל לדקלם את סיפורו של אקזיופרי. לא
לפני ששפכתי לפניה כהרגלי מידע טריוויאלי חסר חשיבות. על כך
שמצאו את שרידי מטוסו של המחבר בים שלפנינו, ושאיזה כסיל מנופח
עם אגו יותר גבוה מפסגת הקלימאנג'ארו החליט לכתוב המשך ליצירה
הקלאסית. "זה כמו להמציא את הברית החדשה אחרי כתיבת התנ"ך!"
סיכמנו בשני קולות לאחר רגע של שקט, משפט שהייתי חוזר אחריו
לאחר צפייה בסיקוולים השונים של סרטי קאלט לסוגם.
"...ואם תפגשו בו, תודיעו לי שהוא חזר". סיימתי את הסיפור כמו
שזכרתי אותו בערך על-פה, ושלחתי בה מבט נוגה. שיער זהוב כשל
הנסיך, ופנים תמימות של ילדה קטנה שמסרבת לענות אך רוצה לגלות
עולם ומלואו. לא סיפרתי לה שדיברתי עם חברתה הטובה בערב של
ההפלה. אני יודע את האמת ומצטער עליה יותר מהשכול על חבר
הילדות שנפל בלבנון לא מזמן. צר לי על עולם ומלואו שקרם עור
וגידים בתוכה, ובבת אחת - התפוגג כלא היה, משאיר סימן לשנים
הקרובות בלבד.
אולי אני ילד. אבל גם אני התבגרתי אחרי אותו מקרה. למבוגרים
אסור לבכות, אך למספר רגעים חזרתי לילד שבי כדי לפרוק הכל
החוצה. כמו בשיר, הייתי "איש זקן בגוף של ילד", והצטערתי על
הנזקים.
לא השארתי לה מקום לשינה מיותרת. היא התעוררה והביטה בי כמבקשת
להבין. "מה...?", היא התחילה לשאול, אך הנחתי אצבע על שפתיה
שנראו לי כמו פרח מלבלב בכל עונה ובהשפעת כל ליפסטיק ואקלים,
ומעט בכח הכרחתי אותה לחזור לתנוחת השינה על כתפי.
"אני פשוט כל כך אוהב אותך..."
וממשיך לבכות, חרש.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לדוד משה
היה...

תפוח אדמה!




אפרוח ורוד,
חושף מה באמת
הסתתר במכנסיו
של הדוד משה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/8/04 3:30
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נץ השחר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה