[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ליידי שוקו
/
נקמת המאחרים הכרונים

שיט! אני לא מאמינה! שוב קמתי מאוחר מדי. עשר דקות להתארגן.
אוף, אני בחיים לא אספיק להסעה! שוב אני אאחר. אבל היום זה
יהיה שונה, כי היום איציק הנהג לא יחכה לי. הוא בעצמו אמר. כל
בוקר בזמן האחרון הוא אמר, כי אני מאחרת כרונית, אני.

הקדמה

פעם,משום מה, איציק דווקא חיבב אותי, בטח חשב שאני נחמדה,
ובגלל זה הוא חיכה לי כל בוקר למרות שאיחרתי. הוא אפילו טרח
לשאול אותי מה שלומי אחרי ה"בוקר-טוב" הקבוע. בדרך כלל אחרי זה
בא גם סמול-טוק, של שתי דקות וחצי נסיעה, ביני לבין תומר שעולה
אחריי.
כן, פעם הוא היה ממש נחמד אליי האיציק הדתי הזה, הוא אפילו היה
מציע לאסוף אותי מהבית לפעמים כשהיה גשם, וכשסתם איחרתי,
כרגיל. וכל הפינוקים האלה- הדאגה לשלומי, האיסוף מהבית ואיך
שהוא היה מצלצל אליי כל בוקר כשאיחרתי לשאול אם אני מגיעה,
גרמו לי להיות בטוחה בזה שאותי- הוא אוהב הכי מכל הילדים
בהסעה. אבל חוץ מהרגשה הטובה וצומי של ילדה בגן, קיבלתי עוד
משהו. אישור בלתי- רשמי לאחר כל בוקר. וככה יצא. לא בכוונה,
כמובן. פשוט סמכתי כל זה שהוא יחכה לי. והוא באמת חיכה. אבל עם
הזמן זה קצת נמאס לו. "בבקשה תשתדלי יותר להגיע בזמן", הוא היה
פותח את הנאום הקבוע שהייתי מקבלת לשמוע יום כן-יום לא, "אין
לי בעיה לעמוד ולחכות לך פה כל בוקר", הוא ממשיך בקול מצטדק
שמסגיר כמה שלא נעים לו להעיר לי בכלל, "פשוט אני צריך להסיע
עוד ילדים אחריכם, ואם את מאחרת, זה יוצר לי סדרה של איחורים,
את מבינה? אז תשתדלי, טוב מותק?"
"טוב", הייתי עונה כל פעם מחדש. והשתדלתי, מאוד השתדלתי. הבעיה
הייתה, שלא ממש הצלחתי. ואחרי לא מעט איחורי לא-בכוונה כאלה,
גם הסבלנות של איציק נגמרה. ואז, יום בהיר אחד הגעתי כרגיל,
באיחור של 8 דקות על השעון, לתחנה. הייתי קצת מודאגת לגבי
האיחור הזה, אבל הייתי די בטוחה שכמו בכל בוקר אחר- איציק
יחכה, או לפחות יצלצל לשאול מה קורה. הכל טוב, תודה, אבל איציק
לא היה שם. אז צלצלתי אליו לברר מה קורה. "כבר עברתי אותך.
חיכיתי ולא הגעת", הוא ענה לי כששאלתי, אבל הוא הסכים לחזור
ולאסוף אותי. מאז זה קרה עוד פעם. ובכלל הוא היה הרבה יותר
קריר וה"בוקר-טוב" שלי היה חסר-התלהבות יותר מבוקר לבוקר. אבל
בכל מקרה, היום, הוא לא יחכה.  הגעתי לתחנה לגלות שצדקתי. הוא
באמת לא חיכה. אבל היום אני לא אצלצל אליו. מניאק. אני אסע
באוטובוס ואאחר לביה"ס.
- "אתה איש רע, איציק", אמרתי בלב, "אתה איש רע!!!" אז מה אם
זו אשמתי. הפעם אני אנקום.

ת'כלס

בבוקר למחרת קמתי מוקדם יותר. כדי לנקום צריך להספיק להסעה.
איחרתי רק בשתי דקות. עליתי להסעה, זרקתי "בוקר-טוב" ציני
והתיישבתי מקדימה, באחד משני המושבים שליד איציק, רחוק ממנו.
הייתה לי תוכנית, פחות או יותר. הגענו לתחנה של תומר.
"בוקר-טוב", הוא הפטיר כמוני, ככה שבקושי אפשר היה לשמוע,
והתיישב במושב האחורי. אני לא עניתי. הייתי מרוכזת בתוכנית
שלי. כבר מזמן שמתי לב שבמדף בקדמת המסחרית של איציק מונחים
הדפים עם הטלפונים של כל הילדים ושל ההורים האחראים על הזמנת
ההסעה. וגם חבילת הטישו של איציק. לאט-לאט המסחרית התמלאה
בילדים, וליאת התיישבה לידי.
"היי, מה נשמע?", היא אמרה.
" הכל טוב", חייכתי, "מה איתך?" שאלתי ולא טרחתי להקשיב
לתשובה. יש לי תוכנית להתרכז בה.  
"אני יכולה לקחת טישו בבקשה?", שאלתי את איציק וזייפתי צינון.

"בטח, בטח", הוא ענה בקול העייף שלו. פתאום הרגשתי שאולי זה לא
בסדר, כל הנקמה הזו שלי. "באמת מיכל", אמרתי לעצמי, "הוא לא
חיכה לך. זה מגיע לו!" הרגשתי כאילו יש לי מיכל מלאכית על כתף
אחת ומיכל שטנית על כתף שנייה, והן מתווכחות אם להמשיך בתוכנית
או לא. "אני חייבת להפסיק לראות סרטים מצויירים", חשבתי לעצמי
ושלחתי יד לעבר חבילת הטישו. תוך כדי העפתי כמה דפים ורשימות
שהיו מונחים קרוב ונברתי קצת בניירות תוך כדי מבטים גנובים
לעבר איציק וליאת, לוודא שהם לא שמים לב. מצאתי שם כמה רשימות
טלפונים, אבל אני הייתי זקוקה רק לאחת- רשימת הטלפונים של
הילדות מביה"ס הדתי רמב"ם שאיציק מסיע אחרינו. הבנתי שאין
ברירה אלא לקחת את כולן ולמצוא את הנכונה אחר כך. -
"אאאאפצ'י!!", זייפתי עיטוש ותפסתי עוד טישו תוך כדי שאני
דוחפת עוד רשימה שמצאתי הצידה, מחוץ לערמה. אחרי כמה עיטושים
מזויפים כאלה, וכמה הערות מודאגות מליאת, נטע ויוני לגבי
הצינון הקשה שכנראה תפסתי, הצלחתי לקבץ את כל הרשימות לערמה
אחת.
זהו, חשבתי לעצמי, הגיע הרגע הגדול. עכשיו צריך רק לקחת אותן
ולהכניס אותן לתיק בלי שאף אחד ירגיש... הלב שלי עשה כמו תופים
של שבט אפריקאי מהנשיונל- ג'אוגרפיק, אבל עברנו כבר יותר מחצי
הדרך והזמן דחק. לקחתי נשימה עמוקה, ועצמתי את העיניים.
"איציק! תיזהר! משמאל!!!" פקחתי אותן בבת אחת, "כמעט דרסת את
החתול שם!!!" צעקתי בהיסטריה. איציק, וכל שאר האנשים בהסעה
הפנו מיד את המבטים שמאלה לראות את החתול הדמיוני שלי שניצל
בנס בשניה האחרונה מהגלגלים האימתניים של ההסעה. אבל אני
הפניתי את המבט בחזרה מיד, תפסתי את הרשימות ודחפתי אותן לתיק
מהר. בינתיים איציק עלה על אי התנועה שלידינו מרוב הפתעה וכמעט
נתקענו בעמוד. -" אוי", הוא אמר אחרי שהוא ירד ממנו נרגע קצת,
"לא שמתי לב מרוב שאני עייף,לא התרכזתי", הוא מחה זיעה מהמצח
עם השרוול, עדיין נשמע לחוץ.



כשחזרתי הביתה באותו היום ידעתי שהתוכנית עוד רחוקה מלהיות
מושלמת, אבל הסיפוק... אוי, הסיפוק. "הגיע הזמן לעשות כמה
טלפונים", חייכתי לעצמי בזדוניות. שלפתי את הרשימות מהתיק,
ובחרתי אחת באן-דן-דינו. "במקרה חירום יש לצלצל לאהובה בן
יצחק, האחראית על ההסעה -8865358-04", היה רשום למטה מימין.
לקחתי את הטלפון והתחלתי לחייג. "אולי בכל-זאת לא כדאי?",
חשבתי לעצמי והמשכתי לחייג.
"זה יסתיים לא טוב", מלמלתי לעצמי, מהססת לפני שהכרחתי את עצמי
ללחוץ על הספרה האחרונה.
-"שלום", ענה לי קול מתוק וחמוד כל כך, שגרם לי לשכוח לרגע למה
צלצלתי בכלל למספר הזה. אה, כן, נקמה. -" שלום", תפסתי אומץ
ועניתי לה. "זה הכל אשמתו", חשבתי לעצמי, "הוא לא חיכה לי,
ועכשיו הוא אוכל אותה", הצטדקתי בפני עצמי. -" אני מדברת עם
אהובה בן-יצחק?" שאלתי.
"כן", היא ענתה היא בקול סקרן שנשמע כאילו היא מחייכת באושר.
"אני מצלצלת בשם איציק גבריאל, נהג ההסעה", תפסתי אומץ מחודש,

"את מארגנת את ההסעה לבית הספר רמב"ם?" המשכתי.
"כן", היא נשמעה עוד יותר שמחה, והאומץ שלי נעלם בבת אחת, כמו
בלון שמפוצצים עם סיכה.
"איציק ביקש ממני למסור לך שלא יוכל יותר להסיע את הילדות של
בית הספר", יריתי מהר, בקול קר ושקט, ופתאום הרגשתי יותר בטוחה
ונקמנית.
" אוי..", היא לא נשמעה שמחה כל-כך יותר, "חבל, הוא לא אמר שום
דבר... טוב, תודה לך", היא נשמעה מאוכזבת. "רק אל תבכי, חומד",
אמרתי לה בלב, "אני מצילה אותך משמוק אמיתי". אבל כל מה שבאמת
הצלחתי לפלוט היה: "לא, תודה לך, להתראות", וניתקתי.
זהו. עכשיו אני אאחר לי בכיף, כל בוקר, חשבתי וחייכתי.



בערב, כשליאת באה אליי, סיפרתי לה הכל. כל פרט ופרט מהתוכנית
הגאונית שלי. אבל היא לא נשמעה כל כך נלהבת כמוני. -"מיכל",
היא אמרה בהלם, "את לא נורמלית!!"
-תירגעי, ליאת, אפשר לחשוב. שמוק. מגיע לו!".
"מיכל!!!" היא צעקה בתוכחה.
"מה?", צעקתי בחזרה, "מה?!"
"מיכל! מיכל!!!" היא חזרה. אבל היא כבר לא צעקה. היא אמרה את
זה בחיבה. "מיכל", היא המשיכה קול אחד עם נטע, "קומי, הגענו
לבצפר. תתעוררי", הן אמרו. פקחתי את העיניים. לא הייתי אצלי
בבית עם ליאת. הייתי במסחרית בצבע-טורקיז של איציק.
"את כל-כך מתוקה כשאת ישנה", נטע אמרה בחיוך, "אבל את חייבת
לתפוס קצת שינה..."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
קן ל"ציפור" בין
ה"עצים", ובקן
לה שלוש
ביצים...

שלוש ביצים?
מילא שהיה סוטה,
אבל מסתבר
שלביאליק הייתה
גם מחלת מין
משונה מאוד!


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/8/04 3:30
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליידי שוקו

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה