ישבתי על הספסל שלי. כבר 5:00 לפנות בוקר. "איזה שיר אדיר" אני
חושבת לעצמי, כשהתחיל "סוף הדרך" של רוקפור. אם יש שלושה דברים
שאני תמיד לוקחת איתי זה פנקס, פיילוט שחור V7 ודיסקמן. אני לא
מצליחה להפסיק לחשוב עליו, החרטה הגדולה של חיי. טלפון ממישהו
שבטח די אוהב אותי קוטע לי את חוט המחשבה וגם קצת קוטע אותי.
אני משרבבת ברנדומליות מוחלטת מילים שספק נאמרות בקול, ספק
נעות באיטיות במוחי, או במקום הקטן שעוד נותר בו, אחרי
שהמחשבות "עליו" השתלטו על כברת שטח די רצינית. כבר 5:30.
פתאום צצה בי איזו מחשבה משונה. הגיע הזמן באמת, הרי רק בשביל
זה אני הולכת לספסל כל פעם מחדש- הוא עוזר לי לחשוב מחשבות
ומטא-מחשבות, עד שלפעמים מרוב מחשבות נדמה לי שאני בכלל משוגעת
ואף אחד לא שם לב. התחלתי להיזכר באיזה קטע מוזר שקרה לי בשנה
שעברה- הלכתי לכיוון כרמליה, ובמקום ללכת על הציר הראשי פניתי
שמאלה לסמטת אוליפנט. אני תמיד הולכת משם. ראיתי פחית קולה על
הרצפה, הרמתי אותה והשלכתי לפח- לא מעשה חריג במיוחד אצלי- רק
שפתאום נפתח חלון של מכונית חונה ואיזה בחור ממש יפה עם חזות
ילדותית-תמימה כזאת אומר לי בקול הכי מזמין ששמעתי: "אמרו לך
פעם, שאת מלאך?" נמסתי באותה שנייה.
לא יודעת למה זה קפץ אליי פתאום, אבל כל מה שיכולתי לחשוב עליו
הוא, שזה היה הדבר הכי יפה שאי-פעם אמרו לי. החרטה הגדולה של
חיי שוב מצא את דרכו אל מחשבותיי. הפעם, זה דווקא לא כל- כך
שימח אותי, אז החלפתי דיסק ומהר זיפזפתי לעוד שיר אהוב- "At my
most beautiful" הוא נקרא. מייקל סטייפ הזה גאון.

התחלתי לחשוב באינטנסיביות, התחלתי לחשוב על חשיבה. כבר הרבה
זמן אני מאמינה שחשיבה היא פעולה שאסור להזניח, אסור לה
להתנוון ולהפוך לעניין של מה בכך, הרי היא הרבה יותר מהנה
כשהיא מכוונת. אני באה לספסל שלי פשוט כדי לחשוב, ולו בכדי
שבניגוד לרעש- החשיבה שלי לא תלבין. חזרתי הביתה דרך סמטת
אוליפנט והרמתי פחית של נקטר אפרסקים. חרא. אנשים לעולם לא
ילמדו. ואם כבר בחפצי פח רקובים עסקינן- מחר אני חוזרת לצבא.

אלוהים יודע איך זה קרה, אבל אני והחרטה הגדולה של חיי משתתפים
באותו מבצע מחר בלילה. נכון שיש לא מעט שיתופי פעולה בינינו
לבין השייטים, אבל זה עדיין לא כזה סביר ודי מצחיק. וגם מפחיד.
גילינו את זה אתמול ברכבת של 6:24. הוא ירד בעתלית, אני בבאר-
שבע, ומהרגע שאמרנו "להתראות", תוך הקפדה על הניסוח הספציפי
הזה, ועד לבסיס, חשבתי חשיבה מכוונת. מי יודע מתי שוב פעם
יזדמן לי לעשות את מה שאני הכי אוהבת.

2:00, אני ויהל עולים להרקולס. החרטה הגדולה של חיי כבר שם
ובינתיים אני מנווטת את יהל לא רע. פעם שמעתי מישהו מתאר
מטוסים כ"חפצי מתכת גדולים מכונפים ומהירים להפליא" ואני- כל
מה שיכולתי לחשוב עליו, זה עד כמה הם שבריריים, ואנחנו בתוכם.
אלו שלמטה, אפילו עוד יותר שבירים מאיתנו. אני פותחת את כפתור
הכיס הימני של המכנס שלי, ויהל כבר בפוזיציית
אני-עוד-שנייה-מעיף-לך-סטירה טיפוסית. הוא הרי מכיר אותי כל-
כך טוב, ויודע בדיוק מה אני הולכת לעשות עכשיו. "תעיפי ת'פנקס
הזה מהפרצוף שלי, יא מכוערת! עוד פעם עם השרבוטים שלך?!" הוא
צועק עליי וצוחק, אבל לי לא אכפת. "נו, גיבור, רק משפט אחד, תן
לי!"

רציתי להקיא. אף פעם לא הייתי צריכה להקיא בטיסה. גם לא
בצ'קים. אף פעם. ב' ש' י' א'... לקח לי המון זמן לכתוב, או
לפחות כך זה נראה. באמצע ה-א' יהל צועק. שמטתי את הפנקס ואת
הפיילוט V7 שלי. אש. חום. המון עשן ואני לא רואה כלום. הרעש של
היריות לא מפסיק לרגע.
אני מקיאה.
שקט.
התעוררתי. ספק אם אחרי דקה או אחרי שעה, אבל האש עדיין בוערת
ויהל לא לידי. אני צורחת, וצורחת עוד. שולחת יד לכיס שמאל,
הפנקס ספאר שלי פה וגם הפיילוט. אינסטינקט. הפנים שלי רטובים
לגמרי וברור לי שלפחות חצי מזה זה דמעות. ממלמלת, מסתובבת,
רצה, נופלת. עדיין שקט. אולי. אני לא שומעת דבר. האש המאכלת
כאילו שתקה וכל המסוקים נבלעו. החרטה הגדולה של חיי מונחת לי
בידיים, נגמרת. גם את הצעקה של עצמי אני לא שומעת. הוא מסתכל
עליי ולוחש משהו. זה היה נשמע אפילו יפה יותר מההוא שקרא לי
פעם מלאך, למרות שלא הבנתי כלום. צלצול טלפון במטוס ממישהו
שבוודאי אוהב אותי קוטע את הדממה. אני חושבת חשיבה מכוונת
ומוציאה את הפנקס והפיילוט. ב' ש' י' א'   י' ו' פ' י' י' ך',
אני דומעת עוד קצת ומתרגמת את מייקל סטייפ בלשון זכר- משלימה
את מה שהתחלתי לכתוב קודם, בפחית האפרסקים הגדולה והמכונפת.
ועכשיו בא לי רק להרים אותה ולזרוק אותה לפח.