אני שונאת אותה!
אף פעם לא אהבתי אותה...
אבל לפני כמעט שנה זה היה השיא...
היא הייתה כמו מכונת הרס,
שרק רצתה להיכנס לכל מקום ולהרוס ולקחת.
וזה מה שהיא עשתה.
היא לא יכלה לראות אותי מאושרת, שמחה,
מרוצה ממה שיש לי.
היא הייתה רעה, אולי גם מסכנה, אבל רעה...
היא לא יכלה לראות מישהו נהנה, מישהו שמח.
כל מה שהיה לאחרים, היא הייתה צריכה, שיהיה לה גם.
רעה, הורסת הכל... כל טוב שהיה בעולם...
וככה היא הרסה גם אותי...
לקחה לי את הדבר שהכי אהבתי...
לקחה לי אותו.
והיא ממשיכה להחזיק בו.
וככה כל פעם, כשאני נזכרת בו, אני בוכה...
בוכה מתסכול, בוכה מזה, שהיה לי מישהו
שאהב אותי באמת ועכשיו היא גנבה אותו,
כמו כל שאר הדברים, שהיא גנבה...
והיא ידעה את זה,
ידעה, שאני אוהבת אותו, שאנחנו מדברים כל ערב...
והיא לא יכלה לראות את זה מהצד ולהגיד לי בהצלחה.
היא לא יכלה לראות אותי ככה...
אז היא באה, ונכנסה לנו באמצע.
כמו גדר חשמלית, שמרחיקה את כולם.
היא שולטת בו,
גרמה לו לאהוב אותה.
וכבר כמעט שנה הם ביחד...
ולי עדיין כואב, עדיין סובלת...
נכון, שיש לי אהבה אחרת, זה נכון...
אבל יש אהבות, שלא ייעלמו לעולם,
והוא היה אחת מהן.
כל פעם, שהיא מוזכרת, אני רוצה למות...
למה היא הייתה חייבת???...
למה אני?! למה דווקא מכל האנשים בעולם,
זאת הייתה חייבת להיות אני?!
והכי נורא, שזה כאב שלא נרפא,
שלא עוזב...
כאב שנשאר ונשאר... עד שכבר אין עוד בנאדם.
רק כאב, ועצב והרוע שלה...
כל דבר הייתי עושה כדי להרוס לה.
כל דבר, שיוריד לה את החיוך המגעיל שלה, שמרוח לה על הפנים.
מרוח לה על הפנים, בכל פעם שהיא פוגעת במישהו.
נוטפת רוע, מגעילה כזאת...
בהמה מטונפת.
הכל רק להרוס ולהרוס ולהשחית עוד ועוד נשמות של אנשים.
אנשים, שרצו קצת שמחה בחיים,
קצת אושר... קצת אהבה... משהו יפה...
אבל אם היה משהו, שהיא לא יכלה לסבול,
זה אנשים מחייכים, שמאושרים בשביל עצמם ולא בשבילה.
אני אשנא אותה לעולם...
זה נכון, שלא מגיעה לה הפינה הזאת בזיכרון שלי.
אבל העולם הזה לא הוגן.
תמיד זוכרים את הרעים...
ולפעמים גם שונאים...
ולמכונת ההרס הזאת,
אני מאחלת רק רע.
כי על מה שהיא עשתה ועדיין עושה,
אין שום מחילה!