נחמה ויחיאל היו משועממים, כשהחייזרים לקחו אותם. גם המחבר היה
משועמם, ובגלל זה הוא נתן להם שמות כל כך מטומטמים. הם פשוט
עמדו במקום ולא עשו כלום, כי הם לא הצליחו לחשוב על משהו
לעשות. אם כך, אולי החטיפה שלהם היא דבר טוב, הרי אין דבר יותר
מלהיב מלהילקח לצד השני של הגלקסיה על ידי חבורת יצורים ירוקים
מכוסים בנייר אלומיניום.

בכל זאת, החייזרים לקחו את נחמה ואת יחיאל לחללית שלהם, שהייתה
בעצם ענן בצורת צלחת. השאלה איך הם הצליחו להטיס את הענן-
נשארה לא פתורה. עכשיו המחבר כבר חשב על שמות יותר טובים מנחמה
ויחיאל, אבל ידוע, שזהו רעיון מטופש לשנות את השמות של הדמויות
הראשיות באמצע הסיפור.

אחד החייזרים עזב אותם והלך לחייזר השני. הוא אמר משהו לחייזר
השני, שבתמורה נתן לו משהו. החייזר הראשון הכניס את הדבר הזה
לתוך חריץ על הדלת. הוא לחץ על כמה כפתורים על הקיר, והדלת
נפתחה. החייזר פנה לנחמה ויחיאל ואמר להם בעברית מושלמת,
"סליחה".

"מה?" שאל יחיאל בהפתעה.
"סליחה," אמר החייזר. "אני יודע, שזה מאד לא מנומס ללחוש משהו
למישהו אחר, כאשר יש אנשים אחרים בחדר."

באותו הרגע, אור זוהר בצבע זהב הופיע בשמיים. קול חזק ורועם
נשמע, ואמר, "תגיד את זה בכל זאת."

יחיאל הסתכל למעלה, ושם את הידיים מול פניו כדי לא להסתנוור.
"א-אלוהים?!" הוא שאל.
"לא," ענה הקול, "אני המחבר."
"בסדר, אם אתה אומר, שאני חייב..." מלמל החייזר. "איק דרגא
מאנוף."
"זה יותר טוב," אמר המחבר (אני).
"למה אנחנו פה?" שאלה נחמה.
"עוד לא חשבתי על זה," אמר המחבר, ונעלם כדי שיוכל לחשוב על
סיבה של חטיפתם של נחמה ויחיאל.

"מה זה היה?" שאל יחיאל.
"זה מה שקורה, שכותבים משהו בלי שום השראה," ענתה לו נחמה.
"אז, מה עושים?" שאל החייזר.
יחיאל משך בכתפיו. "נשחק מונופול?" הוא הציע.
"מה-" אבל החייזר לא הצליח לגמור את המשפט. החללית רעדה,
והתחילה להתפרק. "גולוויטץ'!" צעק החייזר. זהו כנראה מין סוג
של קללה חייזרית, או שזוהי מחמאה, וסוג החייזרים הזה נעלב
ממחמאות. או שאולי זהו סוג חייזרים המזוכיסטיפסימיסט, שאהב
אסונות. מי יודע? בכל זאת, החייזר רץ ספרינט לחדר הבקרה (כמה
מקורי...) וצעק על חייזר אחר, שהיה בחדר.
"אמרתי לך, שאנחנו צריכים חללית אמיתית, ולא סתם ענן מוזר!
עכשיו תראה מה קורה!" החייזר השני ניסה להסביר לו, שהם בדרך
כלל לא נתכלו ברוחות חזקות כל כך, ושאם הייתה להם חללית
אמיתית, אגודת העב"מים היו מתנפלים עליהם תוך רגע. אבל היה
מאוחר מדי בשביל ויכוחים, הרי הענן מתפורר וכל מי שהיה עליו
היה מת, אם אני לא הייתי מציל אותם.

פתאום, הארבעה היו בתוך ענן אחר, שהיה יותר טוב מהראשון, כי
הוא לא היה בצורת עב"ם. מרצה באוניברסיטת ניו יורקשייר אמר,
שהוא היה דומה לגולגולת שמעשנת סיגר קובני, אבל מעודדת בת 17
מדרום קארוליינה אמרה, שזה יותר דומה לברווז בטוטו. בדיוק
באותו הרגע, האור הזהוב הופיע ואמר, "אני באמת מצטער.
התעטשתי."

"בסדר," המשכתי, "גיליתי מה העלילה. אתם נבחרתם לצאת למסע
מסוכן ומפרך כדי להציל את נסיכת אבאלון הכל-יכולה."
"אתה לא חושב, שכל העניין הזה עם אבאלון זה קצת משומש?" שאל
אחד החייזרים. "אפילו אני יודע את זה."
"כן," אמר יחיאל, "הסיפור שלך גרוע!"
"אל תעליב את המחבר!" המחבר רעם. "דברים נוראיים יקרו."
יחיאל גיחך. "מה הוא כבר יכול לעשות לנו?" הוא שאל בציניות
רבה. אבל הוא לא זכה לקבל תשובה, כי באותו רגע ארצות הברית
ירטה פצצה אטומית על רוסיה, וזה לא היה כל כך גרוע, אבל זה קרה
לפני חמישים שנה ומישהו שיכנע את הנשיא לא לעשות את זה. אז
האישה הרוסיה אנה סטרוגנוף לא הייתה מתאבדת, כדי שהחבר שלה לא
היה מתחתן איתה ולא עם אישתו, ואז הם לא היו מולידים את נחמה
ואת יחיאל, ומכיוון שהמחבר (אני) רק יצר את החייזרים, כי
השניים היו משועממים, כל הארבעה נמחקו בבת אחת מפני כדור הארץ.