אני לא יודעת מה, אולי אלה השמיים הסגולים-בורדו הדהויים,
שנראו יותר מתמיד כמו תפאורה של מחזה עם תאורה אחורית, אותם
שמיים, שדלפו בעקשנות כל אחר הצהריים. לא דבר רציני כמו, נאמר,
שבר ענן, לא דליים של מים. רק בעקשנות, באיטיות, דרך מרזבים
ותעלות וסמטאות, הם טפטפו מים קרים. אולי אלה באמת השמיים,
שטלטלו אותי היום אל המצב הנפשי הנכון, שבעצם תמיד נמצא שם
ואורב לרגע, שבו נחליף הילוכים. זה היה, כשישבתי כמדי שבוע
במכבסת "עשה זאת בעצמך", מכבסת המטבעות של שכונת בית ישראל.
פשוט מאוד להגיע לשם- מכיוון מאה שערים זה בסך הכל לרדת בסמטת
"עונג שבת" הקטנה, שמאלה לרחוב "בעל התניא" ואז למטה ברחוב
"עין יעקב" ליד דוכני הירקות המאולתרים של השוק. כבר שנים, שהם
מוצבים שם ועדיין "מאולתרים", למרות שבימים גשומים כמו היום
בטח קיפלו אותם. ברחוב "מאה שערים" יש לפנות שמאלה לכמה דקות,
להימנע מלהיכנס למאפיית בריזל ולקנות רוגעלך חמים או מה
שאוהבים, כי החלטתם לחסוך, ולהימנע מלהיכנס חזיתית באוטובוס קו
1, 3 או 15, שגם ככה נדחק בקושי ומגרד את המרפסות. אחר-כך לרדת
בפנייה ימינה, שמול צרכניית "ברכת המזון". אם עוד לא הצטיידתם
באבקת כביסה, כדאי לעצור רגע ולקנות. שוב יורדים, וזה יוצא ישר
לכיוון של פרידמן, אחד מבנייני "ישיבת מיר". אבל במקום להגיע
עד אליו, נכנסים בסמטה השניה ימינה, שאם כי שמה המקורי לא ידוע
לי, מכונה "רחוב הנגרים". אפשר, אגב, לזהות את נקודת הפנייה
המדויקת בתור המקום בו נפגשים הריחות: לחמניות טריות (חלות
בליל שישי) מ"מאפיית נחמה" שמשמאל, דבק-עץ ונסורת מהסמטה, פיצה
מ"פיצה שי" הסמוכה, שמתפרנסת בעיקר מארוחות חצות של תלמידי
"מיר" אמריקאים, שעוד לא הבינו סופית, שהם לא בבית. ועוד ניחוח
אחד חלק ונקי, לחלוטין בלתי מוסבר, שמהלך חופשי ברחובות כאן.
מתעתע. ועד שנראה, שתופסים אותו וקוראים לו בשם, כבר נכנסים
לתוך החדר המרוצף חרסינה בהירה של המכבסה בשירות-עצמי, הממוקמת
שם בין "תריסי הזהב" ל"פרזול ג'רסי". על אף פתחי האוורור חשים
כאן בפנים, כשפושטים את המעיל הרטוב, בגז קלוש. כנראה, שעליו
מופעלים המייבשים הענקיים והעגולים, שמשהו בעיצוב שלהם מזכיר
צוללת. שלוש דקות ייבוש בשקל, שמונה עשרה דקות במטבע של חמש,
זה משתלם יותר. גם הרטיבות על אריחי הקירות, או הגוון הצהבהב
ההוא שלהם, תרמו לאווירה התת-מימית.

וכאן, בפינתם הלחה של חסרי הבית הייתי עכשיו אני. נערת-פנימיה,
שלומדת בעיר הזו ומטבע הדברים גם מכבסת בה, יושבת על ספסל העץ
המשומש, שנראה מושאל מגינה ציבורית, ולא מהמטופחות שבהן. כאן
לא סביר, שמישהו יישן עליו כמו שם, למרות שהמקום פתוח 24 שעות
ביממה לטובת המתמידים, שלומדים עד סוף הלילה, אבל גם צריכים
בגדים נקיים. כמה מהם כבר מרגישים כאן כל כך בנוח, שראו לנכון
להשאיר על המדף גמרות בכריכת-נייר, משניות וחומשים למי שעוד לא
הספיק לעבור על פרשת השבוע. האווירה הדחוסה קצת והאוויר היבש
לא מפריעים לי. אני מכניסה כביסה ומטבעות ומתיישבת על הספסל
הידוע למלא תפקידי כתלמידת סמינר- ללמוד בכל סיטואציה שלא
תהיה. המקום מכתיב קצב, שהוא כנראה מוגדר יותר מהחורף שבחוץ:
אזניות מקפצות על האזניים, העט מרצדת במהירות על השורות
השחורות, המכונה בסיבובים אחידים מגרגרת מים, סבון ואת הכביסה
שלי ופולטת שריקה קצרה עם כל קצה כואב של סחיטה, עד הסוף.
מחזורים של 10 שניות, הפסקה ולהחליף צד, מים ועוד סבון. מישהו
נכנס להעביר את הכביסה שלו מהמכונה למייבש, והדחיסות בחדר
מתגברת. אני תוהה אם יש סיבה לצאת או רק להוריד עיניים לתוך
השורות שלי. ממשיכים להתערבל; מחשבות וגם חולצות לבנות, חולצת
בית-ספר כחולה, פיג'מת טריינינג, ציצית, גרב לייקרה, גרב
ספורט, גרב צמר, מגבת עם פרחים ואחת קטנה ירוקה, מכנס שחור
וערימה של גופיות.  אצלנו בבית לא הייתי מעזה לכבס ככה את הכל
בערבוביה של צבעים ובדים. הרי הכביסה תיהרס! הכביסה תיהרס?
נראה שלא. ובמילא זה כבר בפנים. ובמילא זה לא "אצלנו בבית".
ההוא, שעוד לא סיים להתעסק עם הגופיות הרטובות שלו, עונה
לפלאפון, שמצלצל פתאום, וקוטע את הרצף. לא נעים לו ממני, את זה
אפשר לראות, והוא מחליט, שיהיה נכון יותר לצאת החוצה ובד בבד
לתפוס מחסה מתחת לגגון הכניסה הדולף. דרך הדלת הרבע-פתוחה אפשר
לשמוע אותו שמח באנגלית.

 "הלו? כן, זה ארי. היי. מה חדש? מה? התארסת? מה? מצטער, יורד
כאן גשם. לא שומע. אצלכם שלג? כיף, לא, כאן יורד אולי פעם
בשנה. אבל... הרגע אמרת, שהתארסת! מזל טוב!!! עם מי? באמת?! זה
עצום. אוף, למה אני לא שם?! לא. לבוא לאירוסין? תשלם על
הכרטיס. Yeah right. מה פתאום, באמצע הזמן.  אז מתי החתונה?
אה, כל כך מהר. מה? אני לא שומע. כן כן, הגשם פה, איזה גג
מטפטף לי מעל הראש. לא..."
הסתכלות חטופה.
 "לא, אין לאן להכנס, אני ברחוב. אבל וואו, מזל טוב! בשעה
טובה! בטח שאני שמח, אני משתולל. אתה יודע כמה הייתי רוצה
להיות איתך בזמן כזה, להגיע לאירוסין. אל תצחק. עם קצת מזל
אולי לחתונה. מה? לא, לא טונה. אמרתי חתונה. טוב... זה המצב,
אז נדבר מאוחר יותר, טוב? מליון מזל טובים בינתיים, רק שמחות!
Take care. ד"ש לכולם שם בבית, כן? ביי".

מהמשפטים הקטועים אפשר היה להבין, שחבר שלו התארס איפשהו מעבר
לאוקיינוס, כמה עשרות אלפי קילומטרים מערבה מכאן. באמת מזל
טוב. עוד בית הולך לקום בישראל, עוד קן חמים. אולי גם אפשר
יהיה לשתות בו מרק טוב ביום סוער כמו היום. כמו זה, שהתחשק לי
עכשיו, כזה מרק עוף עשיר מנוקד בכתמים זהובים, בתוכו גזר
ותפוח-אדמה ושורש סלרי, והוא רותח, כי מישהו חימם אותו הרגע
בשבילי... מרק של בית. ולא שאין לי בית כזה, שהרהרתי בו. אבל
הוא נמצא, ועכשיו יותר מתמיד נדמה לי פתאום, רחוק. כל כך רחוק.


ארי- אני מנחשת, שזה שמו, כיוון שהודה בכך בפה מלא בשיחה
הנזכרת למעלה, נכנס לגמור את מלאכתו. זרק לחריץ שני מטבעות של
חמישה שקלים (במייבש ביתי זה היה עולה שליש מחיר, אבל תמיד
מנצלים אותנו, תיירים ופנימיסטים) ומיהר לצאת. עכשיו הרשיתי
לעצמי להעיף מבט נוסף בחדר, אולי אמצא משהו מעניין ולא מוכר,
אבל שום דבר מיוחד לא צד אותן. בוהק הפלורסנט ממעל, עמימות
החרסינה מצד ולוח השעם הקטן המנוצל להודעות ופרסומים שונים. מה
חדש, אם בכלל?
 "השכרת טלפונים ניידים. מחירים מיוחדים לבני ישיבות".
 "מרכז התפילות. אנו נתפלל בעבורכם 40 יום רצופים, טוב לכל
סוגי הישועות (רפואה, זיווג הגון)..."
 "נמצא במקום זה ביום ד' לפני שבוע, שקית אבקת כביסה גדולה.
מעוניין להחזיר ע"פ סימנים."
 "דירה להשכרה באיזור זה, מחפש שני שותפים."
 "I want my mommy!"
 "אוצר הספרים של אליעזר- כל מה שחיפשתם בהוצאה מהודרת ומחיר
מצחיק!"
 "בעיות? שאלות? תקלות? אנא צרו קשר עם בעל המכבסה בכל פנייה.
דני: 060-551518."
  רגע, רגע. הילוך אחורי.  מה פירוש "I want my mommy"? מי
כתב כאן, בעט כחול ובכנות מפתיעה, דיו על גבי לוח שעם, שהוא
רוצה את אמא שלו? זו לא הודעה, זו לא פרסומת. זה גילוי דעת,
שרק השילוב המנצח הזה- מנצח את המחסומים והגאווה העצמית- של
אנונימיות ובדידות איפשר.  

יכולתי לראות את התמונה חדה וברורה כל-כך. איך מישהו עמד כאן,
ממתין לכמה קילוגרמי בגדים מתייבשים אחרי פרק הזמן, שלקח לו
להבין, שמכונת הכביסה לא עושה את זה וצריך להעביר למייבש.
מאיפה הוא אמור לדעת? אמא שלו תמיד דאגה לכך, הוא רק מצא
ערימות ריחניות ומקופלות בקפידה בארון. או איך הוא הוציא
מהמכונה בפעם אחרת מכנסי צמר ולא היה מסוגל לקלוט למה הם
התכווצו לגודל של ממחטה כמעט. מה הוא מבין בדברים האלו? בבית
הוא היה מניח אותן בסל המיועד והן היו חוזרות נקיות ובגודל
טבעי, חלקו בעניין היה רק "תודה". יכולתי ממש לראות אותו עומד
כאן מתוסכל, וברגע של חולשה כמו זה כותב את השורה ההיא בזרם
ישיר ובלתי מבוקר מהלב.

דמות מוכרת מאוד עברה בחוץ, היססה, וכשנכנסה פנימה, יכולתי
לזהות בבירור.
 "מירי! מה את עושה כאן?" שאלתי אותה, חברה מהכיתה, שגרה
בסביבה, וסוחבת כרגע שקית גדולה עם כביסה.
"היי, מה שלומך? אל תשאלי. הדוד שלנו התפוצץ, כל הבית מלא
מים, הכל נרטב."
"ב-א-מת. נעבאך. אז מה עשיתם?"
"טוב, זה די סיפור להעביר את כל הקטנים לישון בינתיים אצל
סבתא שלי. באמצע הגשם הזה הוצאנו את כולם מהבית, ועכשיו הבאתי
לייבש את כל הבגדים, שנרטבו. הסלון צף לגמרי. הבית והרחוב
נראים בערך אותו דבר..." חיוך קל.
 "אבא שלי והבנים שואבים עכשיו את המים."
 "מזל שלא חוטבים עצים. סתם, סתם. צריכים עזרה?"
 "לא, זה בסדר, תודה. אני רצה חזרה. להתראות."
 "להתראות, תצליחו עם הבית."
  הכביסה שלי סיימה את הסיבוב, ואני תהיתי מה אעשה עכשיו.
הגשם הפסיק וגם השמיים התבהרו מעט, אם כי עדיין לבשו את אותו
גוון סגול-עמום. קיבלתי מספיק רמזים, והיה ברור, שקוראים לי.
העולם קורא לי לעשות משהו עכשיו, אז איך אני יכולה לסרב.
ובעצם, למה בכלל לסרב, אם אני עומדת לעשות דבר, שאהוב עלי
כל-כך תוך התעלמות מופגנת ממזג האויר המכשיל? ארזתי את הבגדים
הנקיים בתיק ובדקתי את התא הקטן. כן, הסידור שלי שם. הוא שם
כמעט תמיד ליתר בטחון, בטחון רוחני וגם פיזי בימים טרופים
שכאלו. התעטפתי מחדש במעיל הצמר ובצעיף, ובלי תהייה נוספת
יצאתי לחפש אוטובוס, שייקח אותי מכאן לכותל.
רק קצת יותר מעשר דקות נסיעה.  

עם היציאה מהאוטובוס אני נושמת את הרוח הירושלמית הקרה,
שחופשית כל-כך במקום הזה ופורעת את השיער. יש בה משהו חודר
ובלתי מתפשר, שעובר את כל המחיצות. וכמה שכבות שלא תלבשי, היא
תיכנס דרכן ותצליח לגעת. המדרגות המוכרות, הבדיקה השגרתית
בכניסה ואני בפנים, מתאפקת לא לרוץ, כי משהו עלול לפרוץ ממני
במרחק שבין הכניסה לרחבה. שוב, הצעדים האחרונים תוך שהכותל
הענק, האיתן, מתגלה לעיני חלק אחרי חלק, שטוף ומואר כנגד
העננים.

מתפללים ערבית, גם מתפללות, וגם אני. ההרגשות המופשטות מנותבות
למילים קטנות ומדודות ודרכן הכל מנסה לצאת החוצה. זה הזמן, אני
יודעת, זה המצב הנפשי הנכון ההוא, שעת רצון. הבקשות זורמות
מהגעגוע הקמאי, געגוע מעבר לקטנוניות הגשמית של זמן ומקום,
געגוע חריף לדבר, שהיה ואינו. ואני מבקשת. על הבית שיש לי
רחוק. על הבית שיהיה לי, והוא עדיין עלום ממני, אבל כל כך
קרוב. ועל הבית הגדול והקדוש שהיה לנו, ושעוד עתיד מחדש
להיות.
הגשם חזר לטפטף חיים לעולם, ואני שוטפת איתו דמעות. לא של צער.