היא יושבת בחדר, כותבת לו מכתב
"אתה יודע שאני אוהבת, עשיתי טעות
היית הראשון שאהבתי, כנראה גם האחרון
מקווה שתסלח יום אחד, כי אני את העונש קיבלתי
רק תדע שבאמת לא התכוונתי
לא רציתי להכאיב, אהבתי, תמיד אוהב
תזכור תמיד"
מניחה את העט ונופלת על המיטה, בוכה
חושבת כל כך על אותו יום רע
בו כל כך טעתה, והרסה את כל מה שהיה
מנגבת את הדמעה ויודעת שזה מגיע לה, העונש הזה
מגיע לה לסבול הרבה יותר ממנו
במבט חיוור ובעיניים אדישות
קיפלה את המכתב והחלה לצעוד
יצאה מהדלת לכיוון ביתו
השאירה את המכתב בתא הדואר
והלכה במהרה, כדי שלא יוכל לראות
נכנסה לביתה ושוב פרצו הדמעות
אספה את דבריה כדי שלא ישאר אף לא זכר קטן
ויצאה לכיוון המגדל הישן
מדרגה אחר מדרגה
דמעה אחר דמעה
כועסת, זועמת על עצמה
על אותה טעות ארורה
מדרגה אחרונה
עוד צעד אחד ו... נגמר
עכשיו אין פחד, הדמעות כבר יבשו
במבט ללא תחושה מתקדמת לעבר ה"יציאה"
ורואה מכתב מונח על הרצפה
"אחרי שאתאבד ידעו שזה היה מכאן
וימצאו את המכתב, כתבתי אותו כבר מזמן
רציתי שתדעי, שתרגישי את הסבל שלי
כל כך פגעת, הכל הרסת
לא הגיעה לך אהבתי
אבל זו לא בחירה שלי
העדפתי לוותר מאשר להמשיך לסבול
עכשיו את תסבלי
ויאשימו אותך במוות שלי
רק כדי שתוכלי להרגיש
להגיע לקצה הכאב שלי
וכך תשלמי על הטעות שלך
שבגללה אני סבלתי כל כך
זה פשוט מגיע לך"
הצבע נעלם מפניה
והדמעות חזרו לעיניה
לקחה את המכתב והסתכלה למטה
ראתה את גופתו מונחת על האבנים
פתאום הסתחררה, האור נעלם
המילה האחרונה שנשמעה ממנה
"לא!!!"
והיא הלכה, הוא הלך
והכל... בגלל טעות אחת