חודש וקצת חלפו אחרי השיחה הזאת.
לאחרונה אני לא ישן כמו בן אדם, השעות שבהן אני ישן נהפכו
להיות קיצוניות להחריד, החברה היחידה שאני מקבל היא משב הרוח
הקריר בלילות מבחוץ, וקול הציפורים ב5 בבוקר, לפני שאני
נרדם...
אי אפשר להירדם ככה, שוכבים במיטה ומנסים להיכנס לאיזה טרנאס
של המוח, להירדם בשקט.
אבל אפילו הזכות הזו נמנעה ממני.
אני שוכב במיטה, עייף מהיום שהיה עליי, כבר קשה שלא להרהר במה
שקורה לי בזמן האחרון, כבר קשה להבליג על הכל ולזרוק את זה
לפח.
המוח נודד לו למחוזות אחרים, נכנס לו לאיזורים האפורים של
הגעגועים והזכרונות ממנה... מחפש איזושהי תשובה, דרך מוצא
כלשהי מהסיוט המתמשך הזה.
הראש מתחיל להירגע, אני נכנס לשלווה מוחית, שומע את הנשימות
שלי על הכר, הכל כ"כ שקט מסביב.
אני שומע את הצחוק שלה מהדהד לי בראש, מדמיין אותה לידי, כבר
חודש וקצת שלא ראיתי אותה, אפילו יותר... חודש וקצת שאנחנו לא
ביחד, חודש וקצת שאני לבד ובערך חודשיים שלא ראיתי אותה.
מדמיין את הדמות שלה בנבכי מוחי, שוקע אט אט לזכרונות שיש לי
ממנה, מהרהר בכל מעשה שעשיתי, נזכר במה שהיא אמרה לי כשנפרדנו,
מעלה את הזכרונות שלי ממנה...
לאט לאט, אני רואה תמונה שלי ושלה ביחד, אצלה בבית, אצלי בבית,
על גג עזריאלי, ליד דיזנגוף, בקולנוע, בחוף הים.
מכל זכרון אני קולט את הפרטים שהיא אמרה, איפה הייתי אדיש,
איפה אמרתי שטות, איפה העלבתי, איפה סתם עשיתי את עצמי, איפה
הגזמתי ואיפה טעיתי...
מתקן לעצמי בראש את הטעויות, הופך את הזכרון למושלם, לאחד ללא
טעויות, מדמיין איפה הייתי איתה, אם הייתי עושה פה, ופה, וכאן,
ושם אחרת, כמו שהיא רצתה, כמו שהיא אוהבת.
בטח הייתי במקום אחר, לא פיזית, נפשית, במקום טוב יותר. זאת
כבר לא פרידה כואבת, אלה כבר לא זכרונות וגעגועים אליה, אותה
אחת ששברה לי את הלב, זה כבר הרבה מעבר לכך.
מנסה למצוא תשובה איפשהו... מחפש... מחפש... חופר בראש, היא,
המילים שלה, מילות העידוד מאמא מתערבבות איפשהו, ה"אתה צריך
זיון" מחברים שונים נכנס גם כן... אני מרגיש שאני באמצע של כל
זה, תקוע בזכרון אחד גדול.
שקוע בהתרפקות על זכרונות העבר, קשה לי למצוא לה תחליף, אולי
כי אני לא מנסה... ואולי כי ניסיתי חזק מדי.
הלב כואב, הלב שבור, המוח הוא ההיגיון, המוח יתקן את הלב ע"פ
ההיגיון, כבר חודש וקצת שאני אומר לעצמי את זה, וכבר חודש וקצת
שאני לא רואה שום שינוי.
בחודש וקצת האלו, אני מרגיש כאילו שאני בסיוט, מדי פעם אני
צובט את עצמי רק כדי להזכיר לעצמי ש"זה לא חלום", ש"זו המציאות
הקשה שבה אתה נמצא, הגיע הזמן לאזור אומץ וכוח נפשי ולצאת
ממנה".
כל פעם שאני נזכר, אני מתחיל לקוות לעצמי שעוד קצת אני אתעורר,
עוד קצת זה יעבור לי.
אני אתעורר, היא תהיה לידי, אני אחשוב על כל זה, ואחבק אותה,
ואגיד לה כמה שאני אוהב אותה, וכמה שטוב לי איתה.
אבל זה לא הזמן לשקוע באופוריה שהמוח מייצר לעצמי, שאני ארגיש
טוב, לבנות לעצמי בית שמורכב מחומות של דימיון ושקרים.
זה לא נכון, זאת תהיה טעות.
אז למה, אז למה אני כרגע מתרווח בספה שלי, כשהיא לידי ומסתכל
על הקיר ורואה אותי ואותה על גג עזריאלי, מנשק אותה לראשונה?
האהבה היא רעל החיים.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.