[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אביגיל בכלר
/
בני-דודים

נסענו אמי ואני לשדה התעופה לקבל את פני דויד. הוא רצה לבוא
לארץ הקודש בעיצומה של האינתיפאדה המזדיינת הזאת, כיון שאנשי
חב"ד התלבשו עליו שם והוא החליט לחזור בתשובה. הוריו כמעט יצאו
מדעתם, כשהתחיל עם התפילין והתפילות והריצות המטורפות לבית
הכנסת.
דויד הוא בן-דודי מדרגה שניה, אמי ואביו הם בני-דודים. ואני,
שבן יחיד אני לאמי, לא מוכן לנתק את הקשר, רק מפני שארבעה
דורות חלפו כבר מאז חברו הכרומוזומים המקוריים. אולי הילדים
שלנו כבר לא יצליחו לראות את היופי שבשימור קשר הדם, מה גם
שהוא מידלל והולך. בכל אופן, אני עדיין עומד פה על המשמר.

דויד הוא בן להורים עשירים. הם גרים בבריסל, לגמרי במקרה, כיון
שבמקרה לשם ברחה הסבתא, היא אחותו של סבי, מפולין ומהנאצים.
ואני חי כאן, לגמרי לא במקרה, כיון שסבי בא לכאן כנער מורעל
בעת פריחת הציונות, עשר שנים לפני מלחמת העולם השניה.
אמו של דויד היא בכלל גיורת בלגית. היא הכירה את אביו של דויד,
התאהבה, קיבלה אולטימטום להתגייר או לוותר, ובחרה במשפחה
היהודית הזאת, משפחתי. כבר אז היה קשה להתגייר גיור
אורתודוכסי, אז סידרו לה את הרב הראשי של מרוקו, משום מה, והוא
גייר אותה במרוקו. עשתה בשכל. עכשיו יש לה שלושה ילדים, בעל
אוהב והיא חיה באושר וגם בהרבה עושר.
דויד צעיר ממני בשלוש שנים, בן 17. אנחנו מכירים היטב, מאז
שהיינו קטנים. המשפחה מבריסל באה הנה לפחות פעם בשנה, בקיץ,
ואנחנו נוסעים אליהם לכל האירועים החשובים, הבר מצוות והבריתות
והחתונות. כשביקש לנסוע לביקור בארץ, הם התלבטו מעט. מצד אחד
האינתיפדה, מצד שני ביתנו, ליתר דיוק בית אמי, שהיא לוחמת חופש
ידועה, ואין לה סבלנות לדתות. הם שקלו את הנתונים בכובד ראש,
אני משער, והחליטו, שהסיכוי, שיחזור בו כבר מהחב"דניקיות, שווה
את הסיכון מהפיגועים.

דויד מדבר צרפתית, כמובן, ואני מדבר מעט צרפתית. הוא מדבר גם
מעט עברית, כיון שהוא לומד בבית ספר יהודי. אנחנו מסתדרים. הוא
ביישן ומופנם (תמיד היה), אבל לי זה לא מפריע. גם אני לא ממש
דברן. דויד גבוה ובלונדיני, ונראה כמו סקנדינבי. גם אני לא
קוטל קנים: אני לא כל כך גבוה, אבל אני נראה בסדר, ואני יודע
שפות, ויש לי ידע כללי לא רע.
יש איזשהו סך הכל, שצריך להגיע אליו. או שאתה נראה טוב מאד, או
שאתה חכם מאד, מוכשר מאד, עשיר מאד, או חזק מאד, או איזשהו
צירוף של אלה, אבל מאוזן. אולי לא מ-מ-ש מאוזן. צריך מרכיב אחד
או שניים במינון טיפה יותר נדיב.

בדרך לנתב"ג אמי לא הפסיקה לזיין לי את השכל, שהוא באחריותה,
ושהיא הבטיחה להוריו, לא רק הבטיחה, אלא אפילו אמרה להם,
שירושלים היא מחוץ לתחום, ושאני אדע, שאוי ואבוי אם יקרה לו
משהו, ושלא חשוב מה הוא יגיד, אסור שיגיע לירושלים, וברור
שעכשיו עם החזרה בתשובה הוא ירצה לבקר בכותל, ושאסור ובשום
אופן ומה שלא יהיה- רק לא ירושלים. הקשקשת הזאת לא נפסקה, עד
שהפכה לרעש רקע מזמזם, ואני שקעתי בתכנונים איך לקחת אותו
לירושלים, מבלי שהיא תרגיש. צודקת: הוא ירצה לנסוע לכותל, על
בטוח.

הדויד, שבא לקראתנו בשדה התעופה, היה לבוש בתלבושת האחידה
שלהם: כיפה שחורה, כותונת לבנה מגוהצת, מכנסיים שחורים וציציות
המקרמה המוכרות שפוכות לו מהחגורה.
נסענו הביתה, ואני חשבתי לעצמי, שמזל שאני בצבא ושלא אצטרך
להיות איתו כל הזמן, כי אין לי מה להגיד להם, לח'ברה האלה. הם
במקום אחר. יש לי חבר דתי ביחידה. אחלה גבר. כיפה סרוגה, מדבר
כמוני, ועל אותם נושאים. אנחנו אפילו מסכימים על פוליטיקה.
בניגוד למה שכל מי שמכיר אותי מצפה, אני בעד המתנחלים, ובכלל-
הימין מדבר אלי הרבה יותר מהקשקושים המנותקים של יפי הנפש. אבל
לא הגברים בשחור-לבן האלה. לא מבין אותם בכלל. ועכשיו דויד,
שהיה  בן משפחה למשפחה הקטנטנה שלנו, עכשיו פתאום הוא עובר
אליהם.

ישבנו במושב האחורי וניסינו לדבר, אבל לאמי היה מה להגיד כל
רגע. היא היתה בתפקיד המארחת, לפי דעתה. שאלה אותו לשלום
הוריו, אחיו ואחותו, שאלה על מצב הלימודים שלו. לבסוף נרגעה,
ודיברנו קצת, חצי צרפתית חצי עברית, כמו תמיד. אני מתעקש לדבר
צרפתית, והוא עברית, שנינו במטרה להתאמן בשפה הפחות ידועה. הוא
שאל על הצבא שלי וסיפרתי לו על הסיירת ולמה עזבתי שם, ועל
יחידת המודיעין, שאני משרת בה עכשיו.

בצבא חושבים, שעזבתי את הסיירת, כי אמי חלתה, וזה גם מה שאמרתי
לדויד, כמובן. היא באמת חלתה, אבל אני סתם תפסתי על זה טרמפ.
למעשה, עזבתי, כי כל עוד המסלול נמשך, היינו מוכרחים לעשות
תורנויות מחסומים. את זה אני לא מסוגל לעשות. אני לא יכול לפרק
להם את המכוניות ואת התיקים. זה לא שלי, לא המכוניות שלהם ולא
התיקים שלהם. אני לא יכול לראות את הפנים שלהם, כשעושים להם את
זה. ואני לא יכול לראות איך שאר הח'ברה עושים את זה בשויון נפש
מוחלט, ואפילו קצת מקללים וקצת מציקים. נשברתי. ואז בעיתוי
מצוין אמי חלתה. פחדתי, שעם הזמן גם אני אאבד את המעצורים. אז
לא. אני לא אתן לאף אחד להשחית לי את הנשמה. מה שלא יהיה, אף
אחד לא ירקיב אותי. לא בשם המולדת ולא בשם הבטחון.

כשהגענו הביתה, קיבלו את פנינו פצפונת ואנטון, שני הכלבים
המעורבבים שלי, בקפיצות נחשוניות וביללות שמחה, כאילו חזרנו
מהיעדרות של חודש. יש לנו גם שלושה חתולים רשמיים, ותמישה
נוספים על תקן של נתמכי סעד חסרי בית.
דויד מכיר אותם, והתפנה ללטף אותם לשלום למשך דקות ארוכות,
למרות שיש לו אלרגיה לחתולים (אמי ארגנה לו מבעוד מועד חדר
שינה אטום ומטוהר). אחר כך ביקש, שאראה לו איפה בית הכנסת.
הלכנו אל בית הכנסת השכונתי בתוך שרידי הפרדסים הפורחים, בתוך
עננת האבקה הריחנית הזאת, שרובצת על כל השפלה באביב. חשבתי,
שבעצם הוא אפילו לא מזהה את הריח, וזה לא אומר לו כלום. לא
עברו מספר דקות והוא שאל איך יוכל לעקוף את אמי ולנסוע
לירושלים.

אמרתי לו, שאני אקח אותו, וכבר נמצא דרך ויהיה בסדר, ונפרדנו
בסמליות בפתח בית הכנסת.
לא היה צריך להתאמץ מאד כדי לעבוד על אמי. היא כל כך עסוקה
בפיסול שלה ובעבודה שלה, שאין לה הרבה זמן, לא אלי ולא לאורחים
שלה מבריסל. היא עשתה את שלה, כשאמרה לשנינו, שאסור לנו לנסוע
לירושלים. והרי מה היא יכולה לעשות, היא לא יכולה לעקוב אחרי
כל תנועה שלנו.

בסופו של דבר, אני נותרתי עם הבעיה איך לקחת אותו לירושלים ולא
לסכן אותו, כי למען האמת ממש לא התחשק לי לראות אותו נהרג וגם
לא להסביר אחר כך איך זה קרה. התלבטתי אם לקחת נשק מהנשקיה.
חשבתי, שיותר בטוח עם נשק, למרות שאז אהיה מוכרח גם ללבוש
מדים. בסוף החלטתי, שלא, שדווקא הכי בטוח להסתובב שם סתם, בלי
מדים ובלי נשק. לא לבלוט. אבל אמרתי לו, שיוריד את התחפושת,
שילבש בגדים רגילים ושיוריד את הכיפה ויכניס את המקרמה. אני לא
בטוח, שמניעיי היו כל כך טהורים. נדמה לי, שסתם רציתי לראות
אותו כמו שתמיד היה: בן-דוד אירופאי מתבוסס בשפע ושש אלי
בילויים.

נסענו במכונית של אמי. היא נותנת לי אותה בלי בעיות. בניגוד
לדויד, אני בן לאם חד הורית, שדי מצליחה, אבל בשום אופן איננה
עשירה, ובוודאי לא עשירה מופלגת כהוריו של דויד. אנחנו חיים
בנוחות זהירה, אפשר להגיד.
לפני שנסענו, ביקשתי את המכונית, ואמרנו לה, שאנחנו נוסעים
להסתובב קצת בעיר. היא לא שאלה יותר מדי שאלות, רק מתי נחזור
ואם יש לנו כסף ומה יש לנו לעשות בתל אביב.
אפשר להחזיק את דויד כאן במעצר בית, עד שניקח אותו בחזרה לשדה
התעופה, זה מה שאת רוצה? שאלתי. מה זאת אומרת, מה יש לנו לעשות
בתל אביב?
היא לא ענתה. הבינה, שדיברה שטויות.  

נסענו ביום אביבי נעים, ודויד נראה מאושר. הוא לא הבין איך
האינתיפאדה מתנהלת. הכל נראה אותו דבר ושום דבר לא נראה לו
מסוכן. הסברתי לו, שהיא לא מתנהלת על פי כללים, פרט לכך שהם
מבצעים פיגועים מכל מיני סוגים וכמה שיותר. אמרתי לו, שאני לא
ממש מבין מה הם רוצים, ולמה הם עושים את כל הבלגן הזה. אני
באמת לא מבין מה הם רוצים.
כשמסבירים לאורחים פה מה קורה, מתחילים להסתבך. כי על בסיס
יומיומי די קל להבין. הם עשו לנו, אנחנו נראה להם ואז הם יראו
לנו, וחוזר חלילה. די פשוט. אבל התמונה הגדולה יותר מסובכת.
ואני לא ממש מבין אותה. לא ממש עד הסוף.
שאלתי אותו אם הוא ויתר לגמרי על בנות. לא, הוא אמר, מה פתאום.
אבל החברה שלו גמרה אתו, כי היא לא עמדה בשינוי הזה של החזרה
בתשובה ("אי לא רסתה כל המיסוות, שאני עושה. אי לא אאבה זה").

הוא נשמע לי די בודד בתוך המערכת הזאת, שהכניס את עצמו אליה.
הוריו ואחיו נגדו, החברה שלו עזבה אותו, כל החברים שלו
מתרחקים, כי הוא לא יכול לבלות אתם בשבתות. החלטתי לעבור לצד
שלו.
אמרתי לו, שיחפש חברים ובנות בחב"ד הבריסלי שלו, ושאני בטוח,
שאפשר למצוא.
הוא העיף בי מבט נואש משהו.
אמרתי, שאני לא מבין את הקטע הזה, ואיך זה קרה לו, אבל לי זה
לא מפריע, שימשיך כך אם זה טוב לו.
סתם דקלמתי לו, שירגיש, שאני בעדו.
בחדשות אמרו, שכוחות צה"ל פשטו על איזה כפר ליד טול כרם.

פתאום הרגשתי עייפות נוראה. ככה, בעיקולים של מבואות ירושלים,
כשדויד יושב לידי עדיין חבוש כיפה, ואני באזרחי ושנינו בדרך
לכותל, פתאום אבד לי הכח להסביר לו, והכל נראה אבוד. הכל.
פתאום רציתי החוצה. לברוח. בריסל, הולנד, ניו יורק. לא, שלא
ידעתי, שאין לברוח. אני יודע היטב, שאין לאן לברוח מכאן. מי
שנולד פה, מי שגדל פה, אבוד לו. לא חשוב איפה אהיה, אני לא
יכול באמת לצאת מהסינדרום הישראלי הזה.
חשבתי על הדס, שאהבתי, ולא החזירה לי אהבה. חשבתי על ההדרים
הפורחים בשפלה. חשבתי על כתה י"ב ועל המורה יהודה. התפתלתי
בכביש בין ההרים והרגשתי לכוד, ניצוד.
אחרי שדויד הסיר את הכיפה ותחב את הציציות אל תוך מכנסיו,
יצאנו מהמכונית וצעדנו אל שער יפו. מרגע שנכנסנו לעיר העתיקה,
נדרכתי כמו קפיץ.

טעות. טעות גדולה לקחת אותו לכאן. מה אני אגיד להוריו. מה
עשיתי, מפגר שכמותי.
הייתי צריך גם להיות בשיא הדריכות, שיא העירנות, וגם לקשקש עם
דויד, וגם שהוא לא יבחין בפאניקה שלי, וגם שכל הערבים מסביבנו
לא יבחינו בה. הרגליים רעדו לי קצת ועיניי רצדו לכל הכיוונים,
תוך שאני מנהל אתו שיחה סתמית, צוחק מדי פעם, מראה לו פריטים
בחנויות. סיוט בקיצור.
לעזאזל הפלסטינאים האלה. מה הם רוצים בכלל. מה הם רוצים.

נשמתי לרווחה, כשהגענו לכותל. דויד הלך לאבנים ונעלם לי בתוך
הכתם השחור של המתפללים. התיישבתי על המדרגות המובילות לכותל
מהרובע היהודי, וניסיתי לקרוא את הספר, שלקחתי אתי מראש לרגעים
האלה. אבל, כמובן, לא הצלחתי להתרכז. לא הצלחתי לנתק את מבטי
מהמרחב והחלל וההקשרים. מלמעלה הר הבית הארור, מלמטה בן-דודי
המטומטם. בצדדים שכונות ערביות מסריחות, באמצע בן-דודי
האידיוט. וחיילים, חיילים בכל, חיילים מרוטים, עם נשקים, עם
מבט כבוי, עם אצבעות עצבניות, עם הבעה בהמית.

חיכיתי כחצי שעה, והחלטתי, שזה מספיק. אני רוצה לגמור את המבצע
הזה, לחזור למכונית ולהחזיר אותו הביתה. ירדתי במדרגות והתחלתי
להתקרב אל הכותל הדפוק הזה. אין לי סיכוי למצוא שם את דויד,
למרות שהוא לבוש בחולצת טי, כי הוא שם עמוק בפנים והם מסתירים
לי אותו.
התקרבתי עוד והחלטתי פשוט לצעוק "דויד" בקול רם. צעקתי פעמיים.
על פי תגובת ההמון, לפחות מחצית מהם היו דוידים. אני לא נכנס
לתחום הזה, גם אם אצטרך לחכות לו עד הלילה. שאגתי עוד פעם,
ולבסוף הילד הגיח.
"מה?" שאל.
"די, מספיק עם זה", אמרתי, "בוא נסע מכאן."

דויד רצה מאד להתחיל להתמקח אתי, אבל נמלך בדעתו. הוא לא יאבד
אותי עכשיו, אחרי שסופסוף מצא לו מישהו, שמוכן לא להטיף לו נגד
חב"ד.
הוא אמר "רק רגע", חזר לכותל ונפרד ממנו בנשיקות ובלטיפות,
וכמעט גם בחיבוקים.
התחלנו ללכת. לא יודע איך הסתבכנו שם, אבל מהר מאד מצאנו את
עצמנו בסמטאות קטנות, בלי חיילים ועם מעט אנשים ברחובות, וכולם
ערבים. להערכתי, היינו בכוון של שער שכם, אבל לא העזתי לעצור
ולבדוק את הכיוונים, שלא לדבר על לשאול מישהו. התנהלנו לאט,
ודיברנו מעט. דויד לא הבין, שטעינו, ונראה די מהורהר ונינוח.
ואילו אני יכולתי כמעט לשמוע את לבי הולם.

תוך שאני מנסה להבין את הכיוון ולזרז את צעדינו מבלי לעורר בו
חששות, פתאום מאחד הבתים יצא ילד, אולי בן 13, ונעמד והתבונן
בנו בהבעה מופתעת. ניסיתי לחייך אליו, אבל אני בטוח, שיצא לי
משהו מעוות במקום חיוך. הילד עמד מספר שניות, ואז פתח בריצה
וצעק משהו בערבית. הבעת דאגה התפשטה על פניו של דויד, ואני
עשיתי מספר החלטות גורליות. ראיתי, שבמרחק מטרים ספורים מאתנו
יש סמטה קטנה, אבל אז הבנתי, שאני לא יודע אם היא מובילה
לאנשהו בכלל, ופסלתי אותה. נעצרתי והחלטתי, שאנחנו פונים על
עקבותנו וחוזרים בהליכה מהירה מזורזת מאד למקום ידידותי יותר.
כל כך התחרטתי על החלטתי הבלתי מובנת, החלטה של אדם נטול שיקול
דעת וחסר מוח, לא לקחת נשק. מה אני, מטומטם? מה אני, אויל
משריש? תפסתי את זרועו של דויד והראיתי לו בתנועת יד, שאנחנו
חוזרים. הוא רצה לשאול, אבל היה מאוחר מדי. מתוך הבית, שבו
נעלם הילד, יצאה חבורה של כעשרה בני נוער וכולם רצו אלינו
והשמיעו קריאות רמות. לא היה טעם לברוח. קיוויתי, ששנינו נתגבר
עליהם איכשהו.

כשהגיעו אלינו, ניגש הילד הראשון, שפגשנו, ושאל בעברית: "תשחקו
איתנו כדורגל?"
לפני שקלטנו את השאלה, הצטרפו אליו שאר הנערים, וביקשו במקהלה.
"יאללה, בואו, פוטבול פוטבול, בואו, הון הון..."
דויד הביט בי בשאלה, במעט פחד.
"בוא נשחק אתם", אמרתי לו, "למה לא."
הוא צחקק, "למה לא? הה-הה, למה לא?"
נכנסנו לבית. היתה שם חצר פנימית די גדולה, מספיקה למשחק
כדורגל קטן. השערים היו מסומנים ע"י פחיות מלפפונים גדולות
מלאות באבנים קטנות. בחלונות הבית הפונים אל החצר עמדו נשים.
לא העזתי להסתכל, אבל ראיתי מזווית עיניי, שעומדות שם נערות
ומספר נשים, ומתבוננות בעניין בנעשה בחצר.

התחלנו לשחק. מובן, שכל קבוצה רצתה את דויד. לא יודע איך, אבל
ישר רואים, שהוא יותר מוצלח ממני בענייני כדורגל. האמת היא,
שדויד משוגע על כדורגל ועד התפנית האחרונה שיחק בקבוצת הנוער
של מכבי בבריסל. אחרי מספר דקות של משחק הפער בינינו נעשה
ברור, והם התחילו להתקוטט בינם לבין עצמם על דויד, שחקן הרכש
המפתיע שלהם, שעלה הרבה מעבר לציפיותיהם.
מיד יצאה אחת הנשים, כנראה אם הבית, עם מגש ועליו מיני בקלאוות
ודברי מתיקה, וגם קנקן גדול של מים ושתי כוסות. היא פנתה אל
הנערים בגערה ויכולתי לנחש, שהזהירה אותם לבל יגעו בכיבוד,
כיוון שכולם שמרו על מרחק נאות מהמגש. הילדים עודדו אותנו
לאכול ולשתות. הם שאלו את דויד לשמו, ומניין הוא, הכל בעברית
מעורבת עם ערבית ואנגלית. אני לא עניינתי אותם.

שיחקנו במשך שעה, שבמהלכה הפך דויד לאליל ואני לסרח עודף
מיותר.
לבסוף נפרדנו מהם, והם הסבירו לנו איך לחזור לשוק. פניו של
דויד להטו מהמשחק, והוא אמר, "זה איה יופי. כל מקום בעולם
עושים כדורגל."
"כן", אמרתי לו וצחקתי.
חשבתי כמה המלחמה הזאת מבלבלת אותי. ומה יהיה, מה יהיה.
כשהגענו הביתה, היה כבר חשוך, ואמי אמרה באנחת רווחה, "יו, כבר
התחלתי לדאוג. איך היה?"
"היה יופי", אמרנו שנינו.
"בואו לאכול", היא אמרה, "הכנתי דברים, שגם אתה יכול לאכול,
דויד. בואו, אתם בטח מתים מרעב."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
נוצות ומקור
עושים לי את
זה.




שמעון פרס
בוידוי חושפני
לגבי יונת
השלום.


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/8/04 23:15
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אביגיל בכלר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה