כבר 10 שנים אני שולח סיפורים לתחרות הסיפורים של הארץ,  ואף
פעם לא זוכה. אתם השופטים, חושבים אולי  לעצמכם עכשיו שהנודניק
הזה, כלומר אני, מנסה עליהם כל מיני תרגילים זולים ומתחנן
לרחמים ולסימפטיה, ואתם די צודקים. אני מתחנן לרחמים, לקצת
קשב, הבנה. עשר שנים זה הרבה זמן, כשהתחלתי הייתי צעיר אנרגטי
מלא שאיפות ותקוות, והיום אני מתקרב לגיל העמידה, עם כרס קטנה,
מיואש ומריר. חשבתי שאהיה כבר סופר מפורסם ואני עדיין כלום, אף
אחד לא שמע עלי, חוץ מאשתי. אני רואה איך כל מיני אפסים הולכים
ומתקדמים, הפרצופים המכוערים שלהם בטלביזיה, השמות שלהם
ברשימות רבי המכר, ואני בכלל  לא קיים. אני לא מאשים אתכם
כמובן, אתם לא הייתם השופטים בתחרויות הקודמות, ואתם גם לא
עבדתם בהוצאות הספרים שדחו את כל כתבי היד ששלחתי להם, בזה אין
לי ספק. אתם בסדר, אתם אנשים טובים, אתם תרחמו עלי ותזרקו לי
עצם קטנה, שיהיה לי משהו לכרסם בלילות הקרים, כשאני רובץ בפינה
בין ערימות המילים הדחויות שלי. תנו לי משהו קטן לשמוח בו,
השג, לפחות פעם אחת בחיים איזשהוא השג מינימלי. גם פרס ניחומים
יהיה בסדר שופטים נכבדים, אני אקח מה שתתנו.

לצורך ההגינות אני חייב להזהיר אתכם, עד היום זכיתי לשתי
התייחסויות חיוביות בלבד בקהילה הספרותית. בת דודה שלי פירסמה
קטע מסיפור שכתבתי בכתב עת ספרותי שערכה, ומבקר כתב ביקורת על
כתב העת וציין אותי לשבח. שניהם מתו זמן קצר לאחר מכן. הוא
נפטר משבץ מוח אם זכרוני אינו מטעה אותי, והיא נהרגה בתאונה
מזעזעת. שניהם היו צעירים יחסית. ככה שצריך להיות לכם ברור
שאתם לוקחים סיכון מסויים, אם תבחרו בי כל מיני כוחות אופל
מטאפיזיים עלולים לסמן עליכם איקס גדול ושחור. אתם לא חייבים
לקחת סיכון כזה בשבילי, אתם יכולים להפסיק לקרוא עכשיו, לזרוק
את הניר לסל, לעשות טפו טפו טפו ולשכוח, לשכוח את החתול השחור
שצלע מולכם ולהמשיך לסיפור הבא. אני אקבל את זה בהבנה. אם כי,
ביני לבין עצמי כבר החלטתי שאם גם הפעם לא אזכה אני מתכונן
להתאבד. אהיה במילואים בתקופה שבה תתפרסם החלטתכם, ואם שמי לא
יהיה ברשימת הזוכים אצמיד את קנה ה M-16   למוח, אדרוך את
הנשק, ובום, זה יגמר בעמדת ש.ג. במוצב נידח אי שם. אז קחו גם
את זה בחשבון.

טוב זהו שופטים נכבדים, אני את שלי אמרתי, אני בחור טוב, יש לי
גם קצת כשרון, לא מגיע לי היחס הזה. כל אדיוט במדינה מוציא
ספר, כל אנלפבית נהיה כוכב, ורק אותי מכריחים להיות מין ואן
גוך, מין קפקא, רק עלי דורכים כל הזמן.  תנו לי משהו, תעשו
מצווה.

אני מוכן גם להגיע להבנה לגבי אחוזים מהפרס. על פרס ראשון
אתחלק אתכם חצי חצי, על פרס שני או שלישי תקבלו 30 אחוז, על
פרס ניחומים אזמין אתכם למסעדה, או לפחות משהו בלאפה, עם סלטים
חופשי. גם שירותים מיניים זה אפשרות, אני עוד נראה בסדר, יש לי
זיין באורך 18 סנטימ', ואני פתוח להתנסויות מכל הסוגים. גם
אשתי מאד נחמדה, ותשמח לעזור בענין הזה, אם תרצו, ומה שתרצו,
שופטים נכבדים.

הסלולארי מצלצל. בגלל הכשל המוחלט של הקריירה הספרותית שלי
נאלצתי להתחיל להתפרנס מכל מיני עיסוקים שונים. המעביד הנוכחי
שלי מאופסן כרגע בבית המעצר באבו כביר, ואני זמין עבורו 24
שעות ביממה. אני לא אנקוב בשמו, אבל הוא אדם מאד ידוע, ואם
תהיה לכם פעם בעיה כלשהי, שתצריך פתרון אלים ומיידי, הוא זה
הכתובת. כנ"ל לגבי צורך בקשרים עם הדרגים הגבוהים ביותר של
השלטון, ורשויות החוק, גם לזה הוא הכתובת. אני מחזיק בהרבה
חומר מפליל עליו, והוא יעשה מה שאבקש ממנו. ככה שאם תבחרו בי,
תקבלו סט קשרים הרבה יותר חזק ואפקטיבי מסט הקשרים שקיבל צוות
השופטים העלוב והמשוחד שנתן את הפרס הראשון לבת של עמוס עוז.
עמוס הוא כסף קטן ליד הבן אדם שלי.

או.קיי, אני חושב שדי הבהרתי את עצמי, ובינינו, אני לא מבקש כל
כך הרבה. הרי אנחנו כבר לא במאה ה- 19, ואפילו לא במאה ה- 20.
לא הרבה אנשים בכלל קוראים היום, והערך של הפרס שלכם די שולי.
אנחנו לא מדברים כאן על האוסקר, אז בואו לא נעשה מזה ביג דיל.
חוץ מזה, עם כל הזבל שמתפרסם היום בשוק, אף אחד במילא לא ירגיש
אם יפרסמו גם את הזבל האישי שלי. אמנם יש לי איזה שמץ מקוריות,
ואני יודע שבנוף הספרותי שלנו בישות הציונית מקוריות תמיד היתה
תכונה שלילית ולא רצוייה, אבל אני מבטיח שאם תתנו לי צ'אנס אני
אמחוק כל זכר ושריד  לזה, ואעשה הכל כדי לכתוב להבא כמו אתגר
קרת. בסך הכל הסיפור שלי הוא אולי קצת  אינפנטילי, מין בדיחה
חסרת טעם, אבל זה ממש תפור על פרס ניחומים, אז אל חחשבו יותר
מיד, תעשו ג'סטה ודי. לדחות אותי גם הפעם יהיה פשוט סאדיסטי.
אני מבין שיש קצת בעיה עם הקטע של הקוראים, כי זה נראה כמו מין
מזכר פנימי שהעברתי לכם, ולא משהו שמיועד לציבור הרחב. אבל
ראשית כל, אני מבטיח שאכחיש הכל ואשמור על זכות השתיקה, שנית,
תוכלו לנמק את הבחירה בזה שהסיפור הזה הוא משהו פוסט מודרניסטי
וכולי וכולי. גם די השפלתי את עצמי כאן, כך שגם לציבור הרחב
יהיה ממה להנות. מעבר לזה, עזבו לרגע את הציבור הרחב, לפני עשר
שנים הייתי בן אדם נקי וטהור שחלם להיות סופר, והיום אני עובד
בשביל אנשים שאפילו למאפיה האיטלקית יש מה ללמוד מהם. אז תראו
אותי בתור פרוייקט השיקום הפרטי שלכם. כמו שראש הממשלה אמר,
תפתחו את הדלת של המקרר הספרותי שלכם למוכה גורל כמוני.

טוב הסלולארי עוד פעם מצלצל, הבוס כועס, יש כנראה איזה עד
מדינה להעלים, או אולי התובעת היפה ההיא מהפרקליטות שכבר מזמן
עולה לכולנו על העצבים, אנטיפטית כזאת, מכל שטות עושה ענין.
זאת לא מדינה דמוקרטית וכולנו יודעים את זה, אבל בעולם הספרותי
חשוב לשמור על טוהר, אם גם אידיאל האמנות ילקח מאיתנו כלום כבר
לא ישאר. וזאת הסיבה היחידה שלא רשמתי לפניכם כאן את הפרטים
האישיים שלכם, ושלא ביקשתי מכם לקום לרגע ולפתוח חלון ולראות
את קנה רובה הצלפים הטלסקופי על הגג ממול. אני רוצה לקבל את
הפרס שלי ביושר, בזכות מאמצים וכשרון, ולא באמצעות איומים
ברצח, אני מדגיש שוב שאין לי שום כוונה לאיים ברצח, למרות
שאנשים סביבי מאד יכעסו אם יראו ששוב לא זכיתי, ועלולים להגיב
בדרכים לא צפויות שופטים נכבדים, או אולי כן צפויות, תחשבו על
זה.

אבל תזכרו את העיקר שופטים נכבדים, עשר שנים אני יושב וכותב
סיפורים, אני אינטלקטואל, אני אמן אמיתי, יש לי מה לתרום,
תפתחו לי את הדלת ולא תצטערו. אני לא רוצה לגמור כמו ואן גוך
וקפקא, לא רוצה שהנינים שלי יהיו מליונרים מתמלוגים ואני אגמור
את החיים בתור אפס. לא רוצה שאקדמאים בעוד מאה  100 שנה יגידו
כמה הייתי גדול, ואיך לא העריכו אותי בזמני. תחסכו ממני את זה.
אני גם לא יודע מה יהיה בעוד מאה שנה, ולא רוצה לבנות על זה.
טוב שופטים נכבדים, אני מרגיש שהייתי יכול לדבר איתכם עוד
המון, להסביר לכם כמה אני נפלא ואיך סבלתי, אבל נראה לי
שמיצינו את הענין. אז אני אחזור לעיסוקים המלוכלכים שלי, הייתי
מחליף אותם בשמחה בעד הזכות להעביר פעם קורס בכתיבה יוצרת, אבל
זה כבר תלוי בכם. אז תעזרו לי בבקשה, תתעלו על עצמכם לרגע,
תשכחו הכל, בואו לאבא, תנו לו מתנה קטנה.