[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יפעת שלומי
/
מחשבות על אהבה

היא התיישבה בחדרה והחליטה, שלפני שתלך לישון, תכתוב סיפור
קצר. זה הסיפור, שכתבה:




מחשבות על אהבה

היא הלכה בצעדים מהירים בשביל הגרנולית, שהוביל אל ביתה. שולי
חצאיתה רקדו בקצב הליכתה ועקביה הגבוהים טופפו ברעש, כאשר עלתה
במדרגות ביתה. היא תיארה לעצמה, שהוא ידע, שהיא הגיעה, רק כאשר
תפתח את הדלת, למרות שהצלילים, שבקעו מעקביה, גרמו לכלבי
השכונה לנבוח כמקבלים את פניה, וזה היה נעים לה. למרות
שהנביחות היו סתומות בעיניה.

דלת העץ האדומה של ביתה הייתה נעולה. זה היה ברור לה איך בדקה,
בכל זאת, אולי לא תצטרך את מפתחות ביתה במעמקי התיק שלה. תמיד
הם היו זרוקים שם בפנים ולקח לה כמה דקות, עד שמצאה אותם.
לבסוף שלפה אותם ופתחה את הדלת.

היא מצאה אותו בפיג'מה הירוקה שלו, בוהה בטלויזיה. הוא שלח לה
מילת ברכה, אך לא ניתק את עיניו ממסך הטלויזיה.

היא עלתה לחדרה והטילה את גופה על מיטתם הזוגית, מול המראה
הגדולה. לאחר כמה דקות קמה והחלה לפשוט את חצאית העור האדומה,
כאשר היא בוחנת את ישבנה מול המראה. היא פרמה את כפתורי חולצת
המשי הלבנה, מלמעלה למטה. היא משכה אותה מעליה ובחנה את שדיה.
הם היו תחובים בחזיית תחרה לבנה. היא אהבה ללבוש בגדים
תחתוניים, שצבעם לבן. הם הדגישו את עורה השחום. כעת עמדה מול
המראה בחזייה ותחתונים, עדיין עם נעליה. היא הסתובבה ובחנה את
בטנה. היא הקפידה לחזק את שרירי ביטנה מידי יום. היא תשנא את
גופה, אם בטנה תהיה תפוחה. היא הייתה מרוצה מגופה. היא ידעה,
שהיא מחוטבת, ואהבה להתלבש בבגדים מחמיאים. כל אימת שגבר היה
בוחן את גופה, היא הייתה מרוצה. לעיתים, הייתה עוברת ליד גבר
בעבודה, או בדרכה לעבודה, מישירה מבט קדימה כאדישה, אבל בזווית
עינה תמיד חיפשה את שבריר השנייה, שהוא יבחן את גופה. וההרגשה
הייתה טובה.

מחשבותיה נקטעו, כאשר הוא פתח פתאום את הדלת. היא מיהרה להוריד
את נעליה.
"את נכנסת להתקלח?", שאל.
"כן".
"טוב", אמר, "אני הולך לניסים. אני אחזור עוד שעה".

היא תיעבה את ניסים. הוא לא היה מסיר את עיניו משדיה, כאשר היו
נפגשים עימו. לכן הפסיקה לבוא אליו. למרות שרותי, אשתו, הייתה
חביבה מאוד בעיניה.

היא מילאה אמבט ונכנסה לתוכו, כאשר היא בודקת את טמפרטורת המים
בבוהן רגלה. היא נשכבה לאיטה באמבט ונתנה למים החמים לעטוף את
גופה. כל היום חיכתה לזה. המים הרגיעו את גופה וניקו את
מחשבותיה.

אחר כך היא ירדה למטבח, כשביטנה מאותתת לה, שלא אכלה עדין
צהריים. פשפשה במקרר, ידעה, שלא תמצא הרבה. ממתי הוא מכין
לאכול? היא נאנחה והפשילה את שרוולי חלוקה. בישלה אורז וחתכה
סלט. היא התיישבה מול הטלויזיה, אוכלת לאיטה. ניסתה להיזכר מתי
ישבו לאכול יחד. זה היה לפני שנה בדיוק. ביום הנישואין שלהם.
היא שוב נאנחה. ידעה, שישכח; וידעה, שימשיך לשכוח.

היא הכינה לעצמה משקה חם ועלתה לחדרה. נכנסה למיטה, כשהיא
מושכת את שמיכת הצמר עד צאוורה. היא הדליקה את הטלוויזיה והחלה
מדפדפת בין הערוצים, עד שמצאה משהו מעניין לראות. זאת היתה
קומדיה רומנטית. היא אהבה סרטים רומנטיים, כמעט תמיד בכתה
בסופם.

הסרט כבר נגמר, והוא לא שב מניסים. היא כיבתה את הטלוויזיה
וניסתה להירדם. תמיד עוברת כמחצית השעה, עד שהעייפות מכניעה
אותה.
היא שמעה את דלת הכניסה נפתחת, וצעדיו מתקדמים לדלת חדרם.
היא עשתה עצמה ישנה. הוא הדליק את מנורת הלילה שלו ושמעה אותו
מצחצח שיניו. היא הסתובבה לצד הנגדי, כאשר גבה מופנה אליו. הוא
נכנס למיטה והתכסה. היא הרגישה את גופו מקיף אותה;

"מתוקה, יום נישואין שמח". היא הסתובבה אליו מופתעת. הוא החזיק
עוגה קטנה ובתוכה נר בודד דולק. היא חייכה אליו ברוך, ליטפה את
שיערו והביטה בעיניו.
"כבי אותו", אמר לה. היא כיבתה את הנר ואחר כך ישבו יחדיו לאור
מנורת הלילה וליקקו באצבעותיהם את העוגה הקטנה, שהביא.
כשסיימו, כיבה את האור, לחש לה "לילה טוב, מתוקה" ונרדם, כשגבו
מופנה אליה.

גם עכשיו לקח לה זמן להירדם, אבל נרדמה בסופו של דבר.
בבוקר למחרת התנהגו כרגיל: מתקלחים, מתלבשים, נשיקת פרידה
ולהתראות בערב.

היא אוהבת להחנות את מכוניתה קצת רחוק ממקום עבודתה. היא פוסעת
ברחוב, מסדרת את מחשבותיה, מיישרת את חצאיתה, מטופפת בעקבי
נעליה, מושכת מבטים, מסקרנת, יפה.

עובר גבר מולה, זה הגבר השרמנטי, שעובד בבניין המשרדים הסמוך.
מחייך אליה לשלום, סוקר את גופה. היא קלטה את זיק ההתעניינות
בעיניו. כמה טובה ההרגשה, חשבה בינה לבין עצמה, ונאנחה. והאנחה
הייתה כבדה.


אחר כך, כשסיימה והתכוננה ללכת לישון, הוא התקשר אליה.
"היי, מה העניינים?"
"בסדר, מה נשמע?"
"כתבתי סיפור".
"על מה כתבת?"
"על אישה אחת".
"ומה איתה?"
"סתם. לא יודעת אם יצא סיפור יפה. אבל זה על אישה, שלא מרוצה
מהיחס של הבעל שלה".
"אני מקווה, שלא לקחת את זה מהמציאות. את יודעת, שאני אוהב
אותך".
"הוא מתייחס אליה, אבל לא כמו שהיא רוצה".
"אה, טוב, את שומעת, אני נמצא בדיוק עם חברים, אז אני אתקשר
אליך יותר מאוחר".
"טוב".
"ביי".
"ביי".

היא סגרה את הטלפון, משכה את שמיכה הצמר עד לצאוורה, ולבסוף,
לאחר כמחצית השעה, נרדמה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
רוצים לצחוק?
אז אל...


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/8/04 19:48
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יפעת שלומי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה