סבתא שלי עלתה ארצה בשנת 1951, כשהייתי בת שלוש. יום אחד בא
אבא שלי לגן מלכה ברחוב שושנת הכרמל, ולקח אותי משם באמצע
היום. בחוץ חיכתה מונית ואבא שלי הכניס אותי פנימה, למושב
האחורי. שם, במושב האחורי, ישבה אשה גדולת גוף, שיערה לבן
ואסוף, באופן שכמותו לא ראיתי לפני כן (גם לא אחר כך) ואבא שלי
אמר לי, שזאת סבתא. סבתא שלי.
זה היה דבר גדול. סבתא. פתאום היתה לי סבתא, ורק לי היתה סבתא.
לאף אחד אחר לא. לא בכיתה שלי, ולא ברחוב, ולא בשכונה. לאף
ילד, שהכרתי, לא היו לא סבתא ולא סבא.

אבא שלי אמר לסבתא שלי, שאני מבינה פולנית, ושהיא יכולה לדבר
אתי. בגיל שלוש הבנתי פולנית כמו כל ילד בן שלוש בפולין. אבל
לדבר פולנית לא ידעתי. הורי, שעלו לארץ 18 שנים, לפני שנולדתי,
דיברו תמיד עד יום מותם רק פולנית זה עם זה, ורק עברית אתי.
ואני, שדה בשפות מבטן ומלידה, קלטתי. הם עברו בעל כורחם
ולמגינת לבם לדבר יידיש (שמשום מה נחשבה לשפה בזויה בעיני
אבי), כשלא רצו שאבין, אבל עליתי עליהם תוך שבועות ספורים. כדי
להעביר מסרים מוצפנים בנוכחותי נותרה להם רק שפת הגוף: עיניים,
ידיים, הברות קטועות, שריקות, צרצורים, ציוצים ומצמוצים. גם זה
לא עזר להם לזמן רב. לבסוף הם עברו לשיעולים קשים של אחד מהם,
שעלו מחדר האמבטיה, שבעקבותיהם חש בן זוגו לשם, ושם הסתודדו.

מהר מאוד התחלתי לענות לה בפולנית, ומקץ שבועות ספורים גם
דיברתי כמו ילד פולני טיפוסי בן שלוש. הגן, שמחולל כישרון
לשפות, מומלץ ביותר. ירשתי אותו מאבי. לא מבינה איך הגן הזה
עובר, אבל לאמי לא היה שום רמז לגן הזה. יום אחד הם ימצאו את
הגנים המסתוריים האלה. הם יגדילו במיקרוסקופ את הגנים עוד
ועוד, עד שפתאום יבחינו בכתוביות ממש זעירעירות על כל אחד מהם:
"גן לשמנה ולשמן", או "גן לקסם ולחן", או "גן להגנת השן".

רונית דבש, שגרה בבית הסמוך והיתה בגילי, התרגשה גם היא מעצם
נוכחותה של סבתא בסביבה, והתחננה, שנחלוק את סבתא שלי. בכלל
אין לי סבתא, לא בפריז ולא בשום מקום, היא אמרה. בואי נעשה
חצי-חצי בסבתא שלך. מיד נכמרו רחמיי עליה והסכמתי. אמרתי לה,
שאני אודיע לסבתא מיד, ואני מבטיחה לה, שהיא תהיה של שתינו,
חצי-חצי. סבתא שלי באה מפריז, שם היא התגוררה מתקופת המלחמה,
עד שעלתה לישראל. בפריז היא גרה עם דודה ריבצ'ה ועם דוד ברקו,
ועזרה להם לגדל את ארבעת ילדיהם. דודה ריבצ'ה היא אחותו של אבא
שלי.

סבתא שלי הצטרפה אליי לחדרי, וגרנו בו יחד. זה היה סיפור אהבה
מופלא ומיידי. סבתא שלי הגדולה, שהיו לה רגליים גדולות וידיים
גדולות, ראש גדול, ציצים גדולים וטוסיק גדול, היתה לאהובתי
מהרגע הראשון כמעט.
מתחת למיטת הברזל שלי היתה מוסתרת מיטת ברזל נוספת. זה היה
סידור מיוחד לתקופה, והיה נפוץ באותם ימים בבתים רבים. היו
מושכים החוצה את המיטה החבויה, ואז היו מרימים אותה, צד אחר
צד, ומעמידים אותה על רגליים, שהיו מקופלות לה תחתיה. כך היו
שתי המיטות שלנו באותו גובה בערך, ויכולנו להחזיק ידיים לפני
השינה.

לפני השינה סבתא שלי פרמה את המבנה המסובך, שבו היו קלועות
שערותיה, ומחלפות שיער לבן וגלי היו צונחות סביב פניה ומכסות
את גבה ואת כתפיה. מדי ערב היה כל מראה פניה מתחלף פתאום.
במקום סבתא רצינית וגדולה, היא נהייתה עגלגלה, כדורית, רכה
ונראתה מצוירת, כאילו יצאה מאחד הספרים שלי. שתינו היינו
נכנסות למיטה, ובחושך היתה סבתא שלי מחזיקה את כף ידי הקטנה
בכף ידה הגדולה ומלמדת אותי שירים בצרפתית. היתה לה שמיעה
גרועה, והיא זייפה את כל השירים, שלימדה אותי. ואני, שמאבי
ירשתי כישרון לשפות, ירשתי מאמי שמיעה טובה, ולמדתי את כל
השירים המזייפים. הייתי מסתובבת לי בבית ומזייפת בדייקנות
מפליאה את השירים האלה, פררה ז'אק, סור לה פונ דאביניון,
אלואטה ז'נטי אלואטה, ועוד שירים כאלה. ראיתי, דווקא ראיתי, את
חיוכיה המבודחים של אמי. אבל לא הבנתי אז, שהיה זה הזיוף
המושלם, ששעשע אותה כל כך.

היא גם היתה מספרת לי סיפורים על בני דודיי בפריז. היתה שם
שרלוט, ילדה גדולה מאוד, וז'אן, ילד גדול כמעט כמוה, ואלן
שהיתה ילדה בינונית, ואיבון הקטנה, שהיתה גדולה ממני בשנה.
סבתא רתמה את כל הארבעה לסייע לה בחינוכי. אוי ואבוי, מה שאת
עשית פה, אמרה, אחרי שהפכתי על פיה את ארונית הצעצועים שלי,
אבל אני לא אספר את זה לשרלוט, אני מבטיחה לך, כי בעיני שרלוט
זה בכלל לא ימצא חן. או, כשביקשתי ממנה, שתבוא לטייל אתי
בואדי, היא חזרה והבטיחה, שכשז'אן יבוא- הוא כבר ייקח אותי
לטייל, אפילו בואדי. אלן גויסה למלאכת החינוך מתוקף העובדה,
שעמדה לבוא לביקור, והייתי צריכה לסדר את זה ואת ההוא, כדי שלא
לבייש את עצמי בפני אלן, כי היא עוד מעט תבוא. ואיבון, איבון
היתה כליל השלמות, ואת כל הדברים הרעים, שעשיתי, איבון לא עשתה
אף פעם.

כשלא הסכמתי לאכול כבד עוף, היא זנחה את המשפחה בפריז, והתבצרה
מאחורי היטלר. אצל היטלר, כך אמרה בנימה נזפנית, היו עומדים
בתור לקבל אוכל כזה. בכלל, כל העניין עם היטלר היה לי מסובך
מאוד אז. מצד אחד הוא עומד לו שם בפריז ליד אוסף של סירים
ענקיים, והמוני אנשים עומדים לו בתור והוא מחלק להם עוד ועוד
כבד עוף, ומצד שני- משהו לא נשמע כל כך טוב איתו, וכל הילדים
מקללים "הלוואי שתמות בקבר של היטלר השחור", כאילו זה ממש רע
למות בקבר שלו, וזה עוד יותר רע כי הוא שחור, ובכלל איך מתים
בקבר שלו, וגם השקדיה פורחת להיטלר יש קרחת, כך שהוא נהיה גם
קירח וגם שחור משחור. ובכלל, יש סביבו איזו תחושה גרועה מאוד,
ונראה שאף אחד לא זוכר לו את כל הטרחה הזאת בחלוקת הכבד עוף.
היה קשה לייצר דמות שלמה מפיסות המידע הקטועות האלה.
אמרתי לסבתי, שהיא צריכה להיות גם סבתא של רונית דבש, וזה
מוכרח להיות, כי הבטחתי לה כבר. וסבתי זקפה את ראשה בהפתעה
מוחלטת, ואחר פטרה את עצמה במנוד ראש, שלא אמר הן ולא אמר לאו.
אבל אילו הכרתי אותה כבר אז, לא הייתי מבטיחה כזאת הבטחה
לרונית, כי עולמה של סבתא שלי התחיל ונגמר במשפחה. ולא סתם
משפחה, אלא היה נחוץ לה דם ממש. היא לא חיבבה את אמי, בדיוק
כמו שלא חיבבה את רונית דבש. סבתא שלי היתה צריכה דם, דם מדמה,
כדי לזכות מישהו בהתייחסות רצינית.

הסידור הזה עם סבתא היה נפלא. אמי אהבה לצאת מהבית לחברות שלה,
והיתה לפתע חופשייה לשוטט בעיר עם החברות ולדבר פולנית בבתי
קפה כל הזמן, ואבי עבד עד שעות מאוחרות בצביעת בתים, והיה חוזר
כולו מוכתם בצבעים (הכרתי את כל הצבעים לסוגיהם, והייתי עוברת
עליהם בזה אחר זה. היום עשית מיניום אני רואה, וצבעת דלתות
בלכה, נכון? אבל לא סיידת כלום היום, ולא עשית צבע פלסטי,
נכון?), כך שסבתא שלי ואני עשינו חיים יחד כמעט כל יום. מעולם
לא רבנו ולא היה בינינו כעס.
כשהגעתי לגיל עשר, מצאתי כלבה. זה היה בערב גשום, כשרונית דבש
ואני יצאנו מחוג ריקודי עם ברחוב קלר, עם בנצי המדריך לריקודי
עם. הכלבה, שתכף ומיד נקרא שמה ביבי, עמדה שם רטובה ורועדת,
ואני אספתי אותה ללא היסוס. רונית אמרה, שאמא שלה לא תסכים לה,
אבל מכיוון שמצאנו אותה יחד, היא חצי-חצי של שתינו. הסכמתי
איתה מיד. גם אני לא האמנתי, שאמא שלי תסכים, אבל קיוויתי,
שסבתי תעזור לי לשכנע אותה.

סבתי אכן עמדה בציפיות ושכנעה את אמי להרשות לי לגדל את ביבי
בבית. כשביבי הורשתה לבוא הביתה, היא הפכה למרכז עולמי. זאת
חוויה, שרק ילדים יחידים או בני זקונים, שאין להם שום אחריות
על שום דבר, יכולים לחוות. מין התרגשות מיוחדת במינה לידיעה,
שיש פה יצור מתוק ולגמרי אמיתי וחי, שכולו באחריותך, שאתה אוהב
ושאוהב אותך. האמת היא, שביבי היתה כל כך נבונה ומתוקה, שחיש
מהר היא שבתה את לב כולם.
בלילה הראשון אצלנו, אחרי שאבי רחץ אותה והיא התייבשה, ונתתי
לה להיכנס אל מתחת לשמיכה, והיא הצטנפה והתכדרה לה בחלל, שנוצר
בין ברכיי לכתפיי, הייתי מאוד מרוגשת. לא יכולתי להירדם. סבתי
שאלה אם אני רוצה לשמוע סיפור על חתול. כן, אני רוצה, והיא
סיפרה לי מעשה, שקרה לחתול בפריז, כשהגרמנים נכנסו לשם. אז כבר
ידעתי מי היו הגרמנים ומה הם עוללו, וגם ידעתי מי היה היטלר.

כשנכנסו הגרמנים לפריז, נקראו כל היהודים להתייצב במקום מרכזי.
דוד ברקו, בעלה של דודה ריבצ'ה, אכן התייצב, ומיד נלקח למחנות
ריכוז, מה שגרם לסבתי להחליט בו במקום, שהיא לא תציית להוראה.

וכך נותרה סבתי עם ריבצ'ה ועם שרלוט וז'אן התינוקות. הן הסתתרו
בדירה בה גרו, וחששו מאוד, שהשכנים ילשינו עליהן. לא יצאנו
מהדירה ימים שלמים, מספרת לי סבתי ואוחזת בידי. הייתי יוצאת
בשעת ערב, פעם ביומיים או שלושה, ומחפשת חנויות פתוחות כדי
לקנות חלב ולחם וגבינה. שמרנו על שקט, ועשינו הכל כדי
שהתינוקות, שרלוט וז'אן, לא יבכו. אבל הבעיה היתה דווקא דודה
ריבצ'ה, שנורא פחדה. היא היתה מתחילה לרעוד ולצווח בכל פעם,
שמישהו עלה במדרגות בצעד כבד. הנה הם באים, היא היתה מיללת, כך
מספרת לי סבתי, ואני לוחצת את ידה בחוזקה, כי הצעדים קצת
מפחידים גם אותי. עד שיום אחד, ממשיכה סבתי, הצעדים הכבדים
במדרגות נעצרו ליד הדירה שלנו, ונשמעו מהלומות בדלת. משטרה!
צאו החוצה, יהודים! צעק מישהו בצרפתית, אנחנו יודעים, שאתם שם.
סבתי לא ידעה מי הלשין עליהם. היא הכירה היטב את כל השכנים
וחשדה בכולם. אבל באותו רגע כל מאמציה היו נתונים להשתיק את
דודה ריבצ'ה, שהתחילה לגנוח ולילל. היא דחפה בכוח את דודה
ריבצ'ה לחדר פנימי והכניסה גם את ילדיה, וסגרה על כולם את
הדלת. היא ליטפה את ראשי הילדים ביד אחת, וסתמה לדודה ריבצ'ה
את הפה ביד השנייה. וכך הם חיכו בדממה, עד שהשוטר הצרפתי הלך.

סבתא, אני אומרת לה, זה לא סיפור על חתול בכלל.
עוד לא, סבתי עונה, תכף נגיע לחתול.
אז מה קרה, אחרי שהשוטר הלך? אני שואלת.
אחרי שהשוטר הלך, דודה ריבצ'ה נרגעה מעט, ממשיכה סבתי לספר,
ואני החלטתי, שאסור לנו להישאר שם. כי אם השוטר בא פעם אחת,
בטוח שהוא יבוא שוב. אז פשוט ארזתי מעט בגדים, וכולנו יצאנו
מהבית. היתה לי תוכנית ללכת ברחובות צדדיים, עד שנגיע למנזר
שהיה ברובע שלנו, ולמסור את הילדים לידי הנזירות. ובאמת כך
עשינו. הבעיה היתה לצאת מהבית ולהיזהר, שהשכנים לא יראו אותנו
עם הילדים הקטנים, כי זאת היתה סכנה גדולה. הם לא ריחמו על
יהודים, השכנים הצרפתים שלנו, לא היה אכפת להם מהיהודים. הם
מאוד רצו לספר לשוטרים הגרמנים והצרפתים, שהם מצאו להם
יהודים.
למה? למה הם כל כך רצו לספר?

סבתא שלי חושבת מעט. לבסוף היא עונה, כי זה נעים למצוא חן
בעיני המשטרה, ובזמן מלחמה כולם קצת פוחדים אז זה יותר נעים אם
יודעים שמישהו אחר יקבל עונש, ולא אתה.
אז מה קרה לכם כשיצאתם לרחובות הצדדיים ושם כבר פגשתם חתול? מה
קרה? אני שואלת.
כן, סבתא מתמקדת שוב בסיפור. יצאנו בשעת בין ערביים, וכבר לפני
השער ראינו שיש שם התקהלות של כל השכנים, ממש ברחוב לפני הבית,
אז נעצרנו לפני שער הבית. אני החזקתי את ז'אן הקטן בזרועותיי,
ודודה ריבצ'ה שהיתה מבוהלת לגמרי החזיקה את שרלוט. היא עמדה
לידי ואני שמעתי את שיניה נוקשות. לכל אחת היתה גם חבילה ביד,
עם הבגדים של הילדים. לכן זה היה מסוכן, כי עם החבילות האלה
נראינו כאילו אנחנו בורחים, וזה היה בדיוק מה שעשינו. עמדתי
מאחורי השער, וניסיתי להבין למה כולם עומדים שם ליד אחד העצים,
וכולם מדברים ומסתכלים למעלה על העץ. אבל לא הצלחתי לגלות מה
היה שם. חשבתי לעצמי שזה דווקא יכול להיות טוב שהם שם, כי הם
כל כך עסוקים בעץ הזה, שאולי הם לא יבחינו בנו. אמרתי לדודה
ריבצ'ה שהיא תצא קודם, ושתחצה מיד את הכביש ואני כבר אפגוש
אותה בפינה הבאה. מרוב בהלה היא עשתה מה שאמרתי לה בלי
ויכוחים.
ראיתי אותה יוצאת וחוצה את הכביש ובאמת אף אחד לא הבחין בה. זה
עודד אותי מאוד. חיכיתי כמה דקות ויצאתי. ראיתי את כל השכנים
שלנו שם בחבורה שעמדה ברחוב. מדאם פישו, השכנה ממול, שתפרתי לה
בגדים, ובעלה שדוד ברקו היה שותה איתו קפה בבקרים בביסטרו
בפינה, ומדם מוטיל, שהיתה לה תינוקת והיתה משאירה אותה אצלנו
בכל פעם שיצאה לקניות, והיא גם לימדה אותי לסרוג במסרגה אחת,
ומדמואזל שיפי הזקנה שלימדה אותי לבשל אוכל צרפתי אמתי, ומסייה
בושרד הישיש, שהייתי עוזרת לו לשאת את מה שקנה בשוק. כולם היו
שם, וכולם היו פתאום סכנה גדולה בשבילנו. בסוף יצאתי את השער,
והלכתי לאט, ואז הבנתי מה כל כך העסיק אותם שם על העץ.
מה? שאלתי.

מסתבר שגור חתולים קטן וחמוד טיפס לראש העץ, ולא הצליח לרדת
ממנו. הוא עמד שם ובכה ויילל, והם היו מאוד מודאגים, וטיכסו
עצה, איך להציל אותו ולהוריד אותו מצמרת העץ.
ומה קרה? אני שואלת ומאמצת אל גופי את ביבי שלי.
מה שקרה הוא, שבזכות העניין הגדול שלהם בחתלתול אני חמקתי עם
ז'אן על זרועותיי, והצלחתי לחצות את הכביש מבלי שאיש יבחין בי,
והגענו למנזר, וצלצלנו בפעמון. כשנזירה פתחה לנו את השער,
למזלנו הרב כבר היה כמעט חשוך, דחפתי את שני הילדים אל תוך
החצר דרך השער, והצלחתי לזרוק גם את החבילות פנימה, ודודה
ריבצ'ה ואני ברחנו משם מהר מהר.
אני חושבת רגע, ולבסוף שואלת.
אבל מה קרה לחתול המסכן, סבתא?

סבתא שותקת. היא נאנחת ואומרת לבסוף, החתול ניצל. הם עבדו קשה
והצליחו להוריד אותו מהעץ. כשחזרנו אחרי המלחמה פגשנו אותו,
שמנמן ומפונק לגמרי, אצל מדם פישו, השכנה ממול. היא סיפרה לי
את כל הסיפור, איך הם הצילו את קוראז' שלה, איך פיתו אותו לרדת
ואיך הביאו סולמות, ואיך בסופו של דבר הוא אזר אומץ וירד.
אוי, כזה מזל, אני אומרת.

ואני עוצמת את עיניי, ורואה את ז'אן התינוק, פרוותו הג'ינג'ית
בוהקת, והוא מלקק חלב מתוך קערה, ואת שרלוט הקטנה מתנקה ומסרקת
את פרוותה הלבנה, ואת קוראז' הגור המנומר שניצל מחיים קשים על
צמרת העץ, משתעשע בזנבה של שרלוט.
ידי נשמטת מיד סבתי, ואני צוללת ונרדמת.


אביגיל בכלר
פברואר 2004