את זוכרת ששאלת אותי
אם אני יודע מה זאת האהבה?
את בטח זוכרת את השתיקה
ואיך במבט סתום, מנסה לחפש
כמו תינוק שבמבט מנסה לומר
לא בדיוק יודע מה

כך בדיוק הרגשתי באותה פגישה
כשציפיתי לך נוגעת
שתהיי קצת רגישה
אולי אם היית יודעת
היית פחות פוגעת
כשהפנית את גבך, לדרכך
בלעדיי, המום, מרגיש עמום

יצאתי אל הדרך, אל מדבר לוהט
את דרכי מחפש
ללא מצפן אני שועט
מרגיש כל כך טיפש
על שאלה קלה, בערפל לוטה

את תמיהותיי בפני זר מקשה
והוא בפניי בוהה, עומד משתאה
ואל דרכו, מוטרד יוצא
אל כל חבריי אני פונה
אך אין אחד שעונה
ואני את נפשי, בלי סוף מענה

אלייך אמא אני קורא
אולי את יודעת, אני תוהה
הגם שבעברנו זיכרון שונא
עדיין לכיוונך לעתים נוהה
אבל לתוכי עמוק רואה
ממנה ישועתי, בודדה תהא

אל מול הים, עכשיו אני יושב
רק שאני איתו, את אושרי מסב
את תחינתי על גליו נוסך
ואת תפילתי לצעקה הופך

ותגיח השמש בבהלה לראות
וגשם חזק על הים לנחות

וכך, פשוט משום מקום
היא הופיעה מבוישת, הקשת
בשלל צבעים לפניי הרהיבה
בקולה המתוק על שאלתי השיבה
"רק כאשר עמוק בתוכך פנימה
יוכלו לחיות זו לצד זו

שמש חזקה בוערת
וסופת גשמים סוחפת

רק אז תבער באש יוקדת
באלף צבעים היא תהיה נוצצת

קשת האהבה