"אני לא יכול לחכות יותר... אני עושה את זה היום. אני רוצה,
שתיעלם מהעולם. שתמות כבר.
התקשרתי בבוקר לקבוע פגישה להיום בערב... אולי רק בשביל לדבר,
רק בשביל לנסות לשכנע אותה שוב לחזור. בטח נשמעתי עצבני. 7
בבוקר אומנם מוקדם, אבל כשאנחנו רוקמים תוכניות חשובות או
משמעותיות בראש, אין לנו סבלנות לחכות עם זה."

"7 בבוקר, צלצול פלאפון. שוב מתקשר. נשמע קצת עצבני, אולי
אפילו נרגז. רצה להיפגש ואמר, שיתקשר אחר הצהריים לקבוע שעה,
אך לא התקשר. הבין, כנראה, ששום דבר לא יעזור. הבין, שזה
נגמר."

"לא יכול לשכוח ממנה, פשוט לא. אני אשכח ממנה, רק אם תיעלם. רק
אם לא תהיה פה. ניסיתי להכיר אחרות, באמת שכן. אבל תמיד חיפשתי
מישהי, שדומה לה, שלפחות תהיה "הגרסה המלאכותית" שלה, שרק
איכשהו תזכיר לי אותה. אבל אחרי הכרות קצרה איתן, היה מתבהר לי
כל פעם מחדש, שהיא רק אחת, לא יהיה עוד כמוה... ומהיום בערב גם
"הגרסה האמיתית" תיעלם..."

"לא מוטרדת מכך, שלא התקשר, אבל כן הייתי רוצה לדעת שעבר לו,
שהוא שכח ממני. שהוא הבין, שהגיע הזמן להתגבר. כל כך רוצה
להאמין, שהקלישאה "רחוק מהעין - רחוק מהלב" אכן אמיתית... כבר
הרבה זמן, שאנחנו מתגוררים בערים שונות... אבל הוא, כנראה,
מסרב לשכוח."

"האם זה באמת הפתרון הנכון? איך אוכל לשכוח אותה, אחרי כל מה
שאעולל לה היום?
אבל החלטתי. אני עושה את זה וזהו. נקודה.

מצחיק לראות, עד כמה שהאדם יכול להיות יצור חסר היגיון. לדעת
שאתה עושה מעשה רע, אבל נותן לזה להשתלט עלייך. לדעת שאתה יכול
לעצור את זה, ועם זאת להיסחף אחרי המעשה.
האם קל יותר להיסחף אחרי דברים רעים מאשר אחרי דברים טובים?

מתקרב בצעדים איטיים לבית שלה... ככל שאני קרוב יותר, כך אני
מאט את הקצב... מהסס...
החלון של החדר שלה... עכשיו אפשר לראות גם אותה... המראה שלה
סוחף אותי אל הזיכרונות, אל הפעם האחרונה שהייתי אצלה. אותה
הפעם, ששכבנו זה לצד זה בחיבוק... אותה הפעם, שפשוט יכולתי
להרגיש הכי מאושר רק מלחבק אותה. ואז היא אמרה "אני רוצה לסיים
עם זה...". אפילו המילים המרות כמו אלו נשמעו מפיה מתוקות
מדי...
הייתי רוצה להיות איתה עכשיו, להיכנס אליה דרך הדלת, ולא כמו
גנב דרך החלון.
היא עומדת עם הגב אליי, אבל היא מרגישה שאני פה.
מפנה את הראש הצידה, אך לא מפנה אותו לאחור, ואז מיד חוזרת
להסתכל קדימה. תמיד הייתה עושה ככה, כשהייתה מרגישה, שאני
בסביבה...
עכשיו היא יודעת, שאני פה. אולי היא גם יודעת למה אני פה."

"שקט מדי בשביל 9 בערב. יש משהו מוזר בשקט הזה.
מפשיטה את החולצה. ואז אני מרגישה את זה. מישהו מסתכל עליי.
מישהו נועץ בי. בוחן אותי. יש כאן נוכחות נוספת של דמות כלשהי.
דמות אנושית. הלב מתחיל לפעום חזק, בשקט הנורא הזה אני לא
שומעת כלום פרט לדפיקות הלב. אגלי הזיעה מתחילים להצטבר על
המצח ובין החזה... מפחדת להסתכל אחורה, למרות שתמיד אמרו,
שמסוכן לעמוד עם הגב אל האויב... אבל עדיין לא בטוחה, שזה
אויב. הזיעה מתקררת ונספגת שוב בעור.
החלון אומנם סגור, אבל אני מרגישה ריח של בושם גברי. ריח מוכר,
שלוקח אותי אל זיכרונות העבר. הוא פה. אני יכולה להרגיש גם את
ריח הגוף שלו. לכול אדם ריח גוף ייחודי משלו, בדיוק כמו
שתביעות האצבע ייחודיות לכל אחד. ריח הגוף שלו גובר על ריח
הבושם. זה קורה, רק כשאנחנו מתרגשים או מפחדים.
הפחד לפעמים כה חזק, שיכול לשתק את האדם, יכול לגרום לו לאבד
שליטה."

"אבל אני גנב. היום באתי לגנוב ממנה את הדבר היקר ביותר שיש
לאדם - החיים. היום באתי לגנוב את החיים שלה."

"מדוע חזר? הזיעה, שנספגה שוב, נפלטת מנקבוביות העור. השקט
לפעמים כל כך מפחיד. דורך על העלים היבשים בלא אכפתיות. הוא
יודע, שאני יודעת, שהוא כאן.
אולי הוא בא לפה פעם אחרונה בשביל להיות בטוח, שזה נגמר. או
שאולי בא לפה לגמור עם זה בכוח, שהרי אם היה בא אליי- היה נכנס
מהדלת, ולא כמו פורץ מהחלון."

"היא מספיק חזקה בשביל לא להביט בי... היא כל כך בטוחה בעצמה,
או שמא אולי היא מאמינה בי? מאמינה, שאני לא יכול לעשות דבר
כזה?"

"לא מאמינה, שהוא יכול לעשות משהו רע... אבל המחשבה, שהוא צופה
בי מאחורי החלון, לא עוזבת אותי... אין לי את אומץ להסתובב
אליו. אין לי את האומץ לגלות למה הוא באמת פה... אני מחליטה
להתנהג כרגיל... מתקרבת אל המתג כדי לסגור את האור ומביטה
בחלון. העיניים שלו כל כך גדולות... הוא פתאום נראה כל כך
מפחיד... בייחוד עם האקדח שביד שלו, אבל הוא פוחד לא פחות
ממני. עכשיו זה בטוח, שהוא לא בא סתם ככה... תמיד עדיף להסתכל
לרוצח בעיניים, אולי יגלה חמלה.. ואם לא... אז שלפחות כל החיים
המבט הזה של הקורבן ירדוף אותו, שאפילו בלילות הוא לא ימצא את
השקט שלו...

הוא משחרר את הכדור... והפגיעה מורגשת... ישר בלב... מזל של
מתחילים... או שזו לא הפעם הראשונה? השתמש במשתיק קול כדי לא
להפר את השקט המפחיד... אלפי תמונות מורצות במוח... ואני כבר
לא מרגישה את הגוף. רק חושך בעיניים."

"מתקרבת אל הדלת... או שבעצם אל המתג... בתנועות חדות ומהירות
סוגרת את האור ומסתכלת עליי... במבט של אכזבה, ואולי של
פחד...עכשיו זה הרגע להחליט אם לרצוח או לחמול... אבל אני לא
יכול לחיות ככה יותר... קצת אגואיסטי, אבל היא גם ראתה את
האקדח. כמה שהאדם מגוחך לפעמים... תמיד יעדיף לזרוק את האשמה
על כל דבר קטן, חוץ מעצמו... ותמיד ימצאו עשרות דברים שעליהם
אפשר להפיל את האשמה... עכשיו זה העובדה, שראתה את האקדח...

משחרר את הכדור, היא נופלת כל כך מהר... כל כך הרבה דברים רצים
לי בראש... פתאום אני קולט מה עשיתי... מדהים כמה דברים יכולים
להשתנות תוך שנייה אחת... כל הפחד שהיה, נעלם. אבל אותו החליפו
המון דברים אחרים, בעיקר שנאה עצמית... בשנייה הזו הבנתי,
שרצחתי לא רק אותה, אלא גם את עצמי... בשנייה הזו הבנתי, שעדיף
להרגיש כמו שהרגשתי לפני שירית בה, מאשר כמו עכשיו. בחיים לא
אשכח את המבט האחרון... מה עדיף? לחיות כמו מת או לרצוח גם את
עצמי?

עכשיו רואה את שלולית הדם, שגדלה מרגע לרגע ליד הגוף שלה...
ריח הדם מתחיל להתפשט באוויר... לא ייקח זמן רב, עד שיגלו
אותה... ואז גם אותי... התיק שלה ייחקר וייסגר אחרי מעט זמן,
כאשר כולם יחליטו בפה אחד לרשום עליו באותיות גדולות:
"נרצחה"...


ועל התיק שלי יכתבו, בלי שום שמץ של ספק: "התאבד אחרי שרצח"...