אני לא זוכרת הרבה את אבא.
אמא אמרה פעם שזה בסדר, וכשאגדל אני אזכור יותר, ובינתיים אני
מחכה.
כשהייתי בת שש אבא לקח אותי לקרקס, אני נורא אוהבת פילים ואבא
לקח אותי לראות.
אני זוכרת שהוא אפילו קנה לי חולצה עם פילים כתומים.
היה לי כל-כך כיף להיות לבד עם אבא.
אבא היה תמיד חוזר הביתה כשכבר הייתי במיטה.
אמא תמיד אמרה לי שצריך לישון מוקדם כי מחר יש בית ספר.
אני זוכרת שהייתי נכנסת למיטה וחושבת איך לא להירדם.
נורא רציתי לראות את אבא.
אמא תמיד הייתה בודקת לראות אם אני ישנה וכל פעם שהייתי שומעת
רעש, אז הייתי עוצמת עיניים חזק חזק כדי שהיא לא תגלה שאני
עדיין ערה.
לפעמים זה היה סתם רעש מהרוח, ולפעמים זאת באמת הייתה אמא.
כשאבא היה מגיע הביתה אז הייתי קופצת מהמיטה ורצה לתת לו
חיבוק.
כל כך אהבתי לתת לו חיבוקים עם ריח של שוקולד.
פעם אמרתי לו שיש לו ריח של שוקולד והוא חייך והוציא לי חפיסה
של שוקולד מהתיק.
אחרי זה כל פעם שהוא זכר אז הוא היה מביא לי שוקולד.
ואז אבא מת.
חזרתי מבית ספר, לא היה אוכל על השולחן ורצתי לשאול את אמא
איפה האוכל, אני זוכרת שהיא הבטיחה לי פסטה.
הלכתי לחדר של אמא ואמא ישבה בפינה של המיטה ובכתה.
אף פעם לא ראיתי את אמא בוכה, שאלתי אותה אם היא רוצה שאתקשר
לאבא, הוא בטח עדיין בעבודה! ואמא אמרה שאי אפשר.
אמרתי לה שאבא יסכים, לא ידעתי אם הוא באמת יסכים כי לפעמים
הוא כעס כשהפריעו לו בעבודה, אבל לא ידעתי מה לעשות עם אמא.
התקשרתי לאבא והוא לא ענה, אמא ראתה אותי מחייגת ותפסה אותי
חזק חזק עד שממש כאב לי בצד, אמא ממש רעדה.
אמרתי לה שזה כואב וכשהיא עזבה אותי, שאלתי אותה מה קרה.
אמא אמרה לי שאבא לא יכול לדבר, ושהוא לא יחזור.
שאלתי, אז מתי הוא יחזור?
מחר, מאוחר?
ואמא אמרה שאף פעם, ושאלוהים רוצה גם קצת את אבא.
היא בכתה כל-כך, וניסתה להסביר לי, ולא הבנתי מה היא אומרת,
אבל לא היה נעים לי לשאול.
אמא צדקה, אבא לא בא.
גם לא למחרת.
עכשיו אני גדולה ואני עדיין לא זוכרת כל-כך את אבא.
לאמא יש חבר חדש עכשיו, כבר הרבה זמן, קוראים לו רמי. הוא
נחמד, רמי, לפעמים גם לוקח אותנו לסרטים, קונה לי דברים.
אבל הוא לא אבא, אין לו ריח של שוקולד.
והוא אפילו לא יודע שאני אוהבת פילים.
ואם הוא היה מכיר את אבא אז גם הוא לא היה אוהב את אלוהים.