היא הלכה במהירות בין השלוליות מנסה כאילו מנסה להתחמק מטיפות
הגשם הרבות שהוטחו על האדמה ועליה.
מחבקת עצמה מעל המעיל ומנסה להתחמק משלוליות כשבעיניה מחפשת
היא במרץ מקום בו תוכל לעמוד עד שיפסק הגשם.
כשכבר הייתה רטובה עד לחלוטין ראתה בזווית עיניה מן גגון שכזה
אשר תחתיו תוכל לחכות, אך ברגע שהגיע אל הגגון פסק הגשם
והשמיים החלו להתבהר. היא חייכה לעצמה חיוך מיוסר, הוציאה טישו
וניגבה את האיפור שנמרח על פניה העדינות.
היא כבר הייתה רגילה לכך שהעולם מתאכזר אליה בצורה כזאת.
האירוניה תמיד אפפה אותה
כמו היום.. היום היחיד השבוע שירד גשם ודווקא היום נשארה
המטרייה האדומה שלה על השולחן בסלון.
היא הייתה רגילה לכך שהעולם אינו מוכן שיהיו לה רגעי אושר
בחיים. והוא הזכיר לה זאת פעם אחר פעם,וכך היא חיה את חייה יום
אחר יום דקה אחר דקה. היה נראה שהסביבה כלל לא שמה לב לכל הכאב
ששכן לו 'בשמחה' בעיניה הכחולות והגדולות, או אולי הסביבה פשוט
לא רצתה לראות זאת.

היא הגיע לדירתה, פשטה את בגדיה הרטובים והחליקה לתוך אמבטיה
חמה שהכינה לעצמה, שם היא יכלה להרגיש משוחררת.
שם היא יכלה להתרחק מהצרות בעולם ולשכוח אותן,לשם שינוי. שם
היה אחד המקומות היחידים בו היה ניתן לראות את החיוך שלה. חיוך
נדיר שכזה. חיוך שכבר לא רואים עליה..

היא יצאה מהאמבטיה עטופה במגבת שחורה,משאירה טביעות רגליים
רטובות על הריצפה,בדרך לחדר שלה. החליפה לפיג'מה והתיישבה על
יד השולחן בסלון עם כוס קפה מהביל ביד אחת ודפים מהמשרד כדי
שתוכל להשלים מעט עבודה. היא זרקה מבט ממורמר למטרייה האדומה
שלה שישבה לה על השולחן בנחת, לגמה מהקפה ושקדה על עבודתה
המשרדית.

כך היו חוזרים על עצמם הימים מידי פעם פחות אפורים מידי פעם
יותר. והשגרה ממשיכה לה. כנראה הייתה ממשיכה כך לנצח, אילולא
פגשה אותו..

כמו בכל יום חורפי, גשום וסגרירי. היא ישבה לה בבית הקפה שמול
המשרד כדי לשתות משהו בהפסקת הצהריים שלה.
וכמו בכל יום היא הייתה מזמינה קפה הפוך גדול בלי סוכר.
וכמו בכל יום היא הייתה מתיישבת ליד החלון ומביטה על העוברים
ושבים. כאילו מבקשת להחליף איתם מקום.
וכמו בכל יום הוא היה מביט עליה מהצד מעריץ אותה ורואה את
העניים הכואבות שלה וליבו מתפלל להוציא את הכאב ולהחליף אותו
בשמחה.מבקש לראות חיוך על פניה ולא עצבות תמידית שכזו.

אך לא כמו בכל יום,היום הוא אזר אומץ וניגש להתיישב ליד העלמה
היפיפייה והכואבת ההיא.
היא עשתה עצמה כאילו לא שמה לב אליו. הוא ניסה לפתח שיחת חולין
קטנה על המזג האוויר הסגרירי, אך היא לא שיתפה פעולה.
כשהרימה עיניה, נגלה לעיניה גבר חסון עם עיניים רכות שמרשות
למביט בהן לחדור לנשמה הטהורה שלו.
אולי בגללן היא הסכימה לשתף פעולה ולשוחח עימו. ולהפתעתה הוא
היה אדם נחמד ומשעשע שהצליח להעלות חיוך קל על פניה. החצי שעה
שהייתה לה עברה כאילו עברו דקות ועליה היה לחזור לעבודה. ללא
מילים שניהם ידעו כי ישובו להיפגש באותו מקום מחר.
וכך היה.
השניים החלו להיפגש מדי יום משוחחים ושותים קפה נהנים. מבחינתה
היום אלה 30 דקות של פורקן בהם יכלה לשמוח מעט וליהנות מהחיים.
הוא נתן לה להרגיש שוב בטוחה בעצמה ושוב להרגיש יפה כפי שהייתה
באמת.
והפגישות הפכו להיות ארוכות יותר ויותר. הם נפגשו בערבים
ודיברו בטלפון.
ומידי פעם הוא היה מפתיע אותה בפרחים.
אהבתם הפורחת לא ידעה שובע.
לאט, לאט החלו השניים להתמכר אחד לשני וכל שנייה שהיו בנפרד
נראתה להן כנצח.
הקשר הזה היה נהדר, גם בזמנים הקשים שבו, והשניים החליטו לקחת
צעד אחד קדימה ולעבור לגור יחד.

הוא היה האוויר לנשימה שלה.
הוא היה הכל בשבילה.
היא ידעה שאם לא היה אותו היא הייתה ממשיכה לעבוד על ניירת
למשרד כפי שהייתה בד"כ עושה בשבתות, ולא יוצאת לבלות
איתו-לרקוד או לראות סרט או אפילו סתם לשבת בבית מכורבלת איתו
מתחת לשמיכה ולשתות שוקו חם.
ואותם עיניים כואבות שהיו לה כאילו הוחלפו בעיניים חדשות
עיניים שמחות מאושר קורן.
והיא באמת חשבה שאולי העולם מבקש סליחה על כל אותן השנים בהם
התאכזר אליה.

יום אחד הוא לקח את ידה והודיע לה על הפתעה שהכין בשבילה.
הוא לקח תיק ושניהם הלכו לאוטו כל הדרך שואלת שאלות על ההפתעה
והוא אינו עונה רק מביט עליה ומחייך.
הם הגיעו למקום חשוך ומרוחק ושם הוא עצר את האוטו לקח את ידה
ואת התיק ואמר לה לבוא.
הם הלכו חמש דקות אולי יותר אולי פחות והיא רק מסתכלת סביבה
מתכופפת מתחת ענפים שהפריעו בדרך.
והולכת אחריו, אחרי אהובה.
כשהגיעו לקרחת יער קטנה וחשוכה הוא הוציא מהתיק שמיכה, פרש
אותה על האדמה והתיישב מחכה לה שתתיישב גם היא.שוכבים אחד על
יד השני ומביטים בשמיים זרועי הכוכבים מעוטרים בירח לבן ועגול.
היא חייכה והסתכלה עליו, גומעת בצימאון את הברק בעיניו.
הוא הביט עליה בחזרה והוציא מהכיס קופסה קטנה עטופה בקטיפה
ופתח אותה בגילוי של טבעת בעלת יהלום יפיפה.
היא חייכה ואמרה כן. היא הבינה גם בלי שהיה צריך לשאול.
ככה זה היה בינהם הבנה עמוקה. הבנה שמילים לא משחקות בה תפקיד.
הבנה שבאה מאהבה. אהבה אמיתית

הם ערכו חתונה קטנה ולא היו צריכים יותר מזה.. הם היו מאושרים
רק מהעובדה שהם יחד.
הם חיו את חייהם מאושרים. שמחים.כמו שאומרים באגדות-העיקר שיש
להם אחד את השני.. עוד קלישאה שבחיים המציאותיים שלהם הפכה
לחאמת לאמיתה.
אפשר היה לסיים את הסיפור במשפט כזה כמו והם חיו באושר
ועושר....לסיים אותו כמו אגדה. הרי כך הם היו יחד כמו אגדה
אמיתי וחיה.
אבל לא, לא כאן ניגמר הסיפור...לא הסיפור הזה..

יום אחד היא נכנסה הביתה מהעבודה..
סחוטה מעייפות זרקה את התיק על הספה וחיפשה אותו בכל הדירה..
בסלון
בחדר שינה..
אפילו בשירותים הוא לא היה...
היא לא הבינה היכן הוא... אך לא חשבה יותר מידי נחתה על הספה
וצפתה בטלוויזיה מחכה שיחזור הביתה.ונרדמה.
כעבור זמן מה.. שעה אולי, הטלפון צלצל.. היא פקחה את עיניה
וניגשה לענות לטלפון.
בצד השני היה קול שהיא לא הכירה, קול מהסס, מנסה לספר משהו ולא
מצליח.
היה אפשר לראות את כל הכאב חוזר לעיניים שלה איך קמטים גדלים
על תווי הפנים הצעירות שלה בשניות.
היא ניתקה את הטלפון נפלה על הרצפה ובכתה כמו שלא בכתה כ"כ
הרבה זמן....לא הייתה לה שום סיבה לבכות,עד עכשיו. עכשיו היו
לה את כל הסיבות שבעולם ואפילו יותר.

היא הלכה להלוויה. וישבה שבעה. והכול עם עיניים רטובות, רטובות
ואדומות. עד היום העיניים שלה רטובות מבכי .
שוב העולם הראה לה..שאושר  לא נמצא בגורל שלה..
היא לא  יכלה להאמין שהוא מת.. איך הנהג השיכור לקח לה אותו.

והיא שוב יום אחרי יום הולכת למשרד. נרטבת בגשם. אבל עכשיו כבר
לא אכפת לה. המקום היחיד שהיא חיה בו זה בעבר בזיכרונות.
בזיכרונות עליו. נוגעת בטבעת שנמצאת על האצבע שלה ונחנקת
מבכי..
וככה היא עוברת את הימים מתפללת לקום מתי שהוא מחלום הבלהות
הזה ולמצוא את האהוב שלה שוכב לידה ישן כמו תינוק.
להביט בעיניים המבריקות שלה.
להריח את הריח שלו.
להיות איתו.

והיא מתפללת. אבל העולם הוכיח לה שוב שהתפילות שלה לא מעניינות
אף אחד.