מסתכל עליך, את ישנה במיטה שלי. מקופלת ומכורבלת, אני מביט בך,
ונדהם.
השמיכה נשמטה קצת וגלשה לרצפה, אך רובה עדיין מכסה אותך, יקרה
שלי, אהובה שלי.
אני מביט בך, ונדהם. הפנים שלך כל כך יפים, כל כך חלקים, כמעט
ואין זכר למה שהתחולל כאן לפני כמה שעות. כמעט ואין זכר למה
שמתחולל בתוכך כל יום וכל דקה.
השפתיים שלך דוממות, יפות עד כאב. לפעמים נדמה לי שרק נגיעה
קטנה בהן תוכל לרפא אצלי הכל. האף שלך, מעוצב להפליא, שתמיד
אומרים עליו שבנות אחרות היו עושות הכל בשביל אף כזה, ועדיין
לא היו משיגות את אותה שלמות. כמה סמלי. הריסים האציליים
שלך, שמכסים על שתי מערות שאין להן סוף. לא פעם פחדתי להיישיר
מבט כשאת מדברת אלי. תמיד הנחת שזה מחוסר עניין, טיפשונת.
פחדתי שתבלעי אותי במבט שלך, שאצלול לתוך המערה העמוקה הזו,
שמתחילה בעינייך ומסתיימת, אם בכלל, עמוק עמוק בתוכך. חוסר
עניין, טיפשונת.
מדהים אותי כמה עמוקה את. כמה נפלאה ומלאה ברבדים, בצורות,
במצבי רוח, בדעות, בדעות שסותרות אותן, בשכל, ברגש, בתקווה,
באכזבה, בתמהון, בחוזק, ברצון, בתלות, בעצמאות, בדימיון. את
יכולה לברוא לך עולמות שלמים משל עצמך, ולחיות בהם בשלווה עם
עצמך ועם ברואייך, שכל אחד מהם בא ממך ושואף אליך.
כמוני.
עוד מעט תתעוררי, יקרה שלי. תעזבי את העולם שבראת לך ללילה,
ותתעוררי שוב אל המציאות שכל כך מוכרת לך. אני אביט בך, תחילה
מזיזה את אצבעותיך, אחר כך מתחילה להניע את הראש מעט, ולמלמל
בקול תינוקי על גמדים, פיות, או שיקוי פלאים ששתית במהלך
הלילה. ואז תקומי, לאט לאט, כמו נסיכה שהכל מוכן ועומד
לרשותה.
...וגם אני אהיה שם. אוהב אותך, מחבק אותך, מוכן לרכך בשבילך
הכל.
מביט בך, ונדהם.


לעדי, אבל באמת שאתה כבר יודע את כל זה. בטח ישבת עכשיו מול
המחשב עם הדף וחיפשת איפה שיניתי את הטקסט, נכון? :)