לפי ההיבטים הפסיכולוגים של החיים
מתוך מבט רעות של פסיכיאטרית מציאותית
אפשר להגיד, שאולי לא כל הדברים, אבל לפחות חלקם- כן מסתדרים
ועל הצד הטוב ביותר.
כן, איך שלא לומר זאת- אני אותה הדמות הלא מציאותית החיה בבועת
ההגנה מהחיים ותוך כדי נאחזת בחיים, ונופלת אל תוך בור מוות
המתקיים מהחיים.
אותה דמות קיצונית, שהכרתי מהרגע הראשון ונאחזתי בה כאילו
מעולם לא הייתה, כאשר בעצם השתקפה מרחוק, ותמיד הייתה.
אותה הדמות, שאין בה אופטימיות,
ושהציניות הינה מהווה מרכיב החיוני לגבי החיים הנוראים שלה.
ואותה הדמות, שהדחיקה חלומות אך נשארה בין זרימותם בתוך ההצלחה
המסחררת של עצמה. דמות המחפשת לאהוב, אך נבהלת מהקרוב ומחפשת
חוק חדש, שיאפשר לבטוח ויאסור את הבגידות.
דמות, שהרגישה שלאהוב נמצא רק בטווח של חלום רחוק אי-שם,
שלעולם לא יתגשם, כי כיסוי הפלסטיק שנתפס חלק מידי המסכה של
החיים.
וטרק דלתות גם בפניהם של השייכים.
אבל איך שהוא יש משהו במבט ובמגע שלו שם, שהוכיח והראה לעולם,
שייחודיות זה דבר מסתורי ומושך, שמזכיר בצורה מסוימת את
אוקיינוס לב האישה.
עמוק, מסתורי, גועש ובו סודות כה רבים ובכל זאת שקט.
משהו שמסביר, כי בנינו חומה מיוחדת מהשאר,
שבין ההומה הנודדת אל השאר, אנו באמת חיים.
ובין האחר אנחנו כן נורמאליים ולהם יש את הבעיה,
הרי מי אמר שמסכה זה דבר טוב ומי אמר שלהדליק ולכבות להבה באמת
חייב להיות, ושלא הבן אדם הוא הקובע, הרי זה עצמו.
ומי אמר שמתוך חלום רחוק באמת הכול נשכח, הרי כל הדמויות שחיים
בחלום
נוצרו מהמציאות.
כך שבין גבול הדמיון למציאות האפלה מחשיכה ולנו לא נותרו
סימני המחשבה.

החיים הם חלום נשכח,
ושעם הזמן מילד לבוגר התשובות נעלמות.
אך בין המסכה של החיים לכיסוי הפלסטיק המזויף
מסתתרת התשובה, שרק כשתמצא את עצמך, תמצא אולי גם אותה.
ושבכל דבר יש חיסרון ויתרון
ושאולי גם ההרגשה הזאת היא בעצם סתם דמיון.