צלצול השעון המעורר בפלאפון מזכיר לי, שהשעה כבר רבע לשש
בערב.
היום אני הולך לעשות את זה - לצאת מוקדם מהעבודה.
הבטחתי ללימור, אשתי, שהיום אני אהיה בעל ואב ולא איזה נעדר
מהבית.
לשם שינוי, את ההבטחה הזאת אני הולך לקיים.
אני קם על רגליי, חוטף בחופזה את הפאוץ' השחור שלי ויוצא
מהשקובית החוצה, אל תוך המסדרון.
בחברת אימוג'ן שעות העבודה שמונה עד חמש וחצי הן המלצה בלבד,
כולם נשארים עד מאוחר.
מי שהולך מוקדם, זוכה במבטים מאשימים ובתואר המפוקפק של עובד
חפפן.
בקטע שמזכיר לי מאוד את המטריקס, אני משתופף בין השקוביות
לאורך המסדרון, נזהר שלא יראו אותי.
לפתע אני שומע צעדים מאחוריי וכחכוח בגרון.
זיעה קרה שוטפת אותי, רק שזה לא יהיה ינאי, מנהל המחלקה.
אני מסתובב ומבטי פוגש את זה של יוסי.
יוסי שנראה נבוך מעלה חיוך מאולץ על שפתיו.
על יוסי אפשר לסמוך שלא ירכל עלי.
"שיהיה לך יום טוב", יוסי מאחל לי וצולל אל השקובית שלו.
המצפון המפותח שלי, שטופח במהלך השנה, נכנס לפעולה.
יוסי מבוגר ממני בשלושים שנה ועדיין נשאר לעבוד בשעות כאלה אז
גם אני צריך להישאר, לחזור לשקובית שלי.
אני מתחיל לצעוד חזרה ואז זה מכה בי.
הבטחתי ללימור, לה ולשירה'לה שאני אחזור מוקדם.
ילדים בני חמש מאוד נפגעים מהבטחות שלא מקוימות ואת כל הקודמות
כבר הפרתי.
אני יכול לדמיין את המבט שלימור תנעץ בי כשאחזור.
"אני רואה שיש לך אשה חדשה, העבודה", היא בטח תטיח בי בטון
מאשים.
ושירהל'ה תהיה בחלום השביעי ומחר בבוקר שוב איאלץ לשחד אותה
בצעצוע.
"יודביץ, תהיה גבר, תעמוד על שלך". אני אומר לעצמי ומסתובב
לכיוון היציאה.
אני חולף על פני משרדו של ינאי, האור כבוי והדלת נעולה.
ינאי הוא כמו כלב שמירה בכניסה לבניין. בעובדים שמנסים לברוח
הוא נועץ את שיניו העמוקות.
המעליות לפניי, עוד מעט אהיה בחוץ.
נשמע צלצול, המעלית מולי נפתחת, ינאי יוצא ממנה.
אני מקלל בשקט את מזלי הרע, הוא בטח ירד לעשן סיגריה בחוץ.
ינאי, גבר עב מימדים, חוסם בגופו את הכניסה למעלית ונועץ בי
מבט מאשים.
"זה רק ש... אה, חשבתי אולי לצאת טיפה יותר מוקדם היום ואתה לא
היית במשרד ולא רציתי להטריד אותך , אני מקווה שזה בסדר", אני
מגמגם במבט מושפל.
"לא, זה לא בסדר. חבריך עובדים על הפרוייקט, קורעים את התחת
ואתה בורח לי כמו איזה גנב בלילה", הוא מתחיל בטון מתלהם. "אתה
יודע כמה העבודה הזאת תובענית. בחיי, לא ידעתי שאתה כל כך
עצלן".
באותו רגע הכעס הציף אותי והישרתי אליו מבט.
"אני לא עובד עצלן או חפפן. אני מקריב עבור העבודה הזאת כל דקה
אפשרית מזמני. מעולם לא נתתי לחיי האישיים לפגוע בעבודה. אני
הולך, מצידי תפטר אותי, תחפש לך עובד אחר שיסיים את הפרוייקט
בזמן".
ינאי השתתק. ציפיתי כל רגע לשמוע את המילים "אתה מפוטר".
הוא סינן "לילה טוב" חרישי, פינה לי את הדרך ואני נכנסתי אל
המעלית ונתתי לדלתות להיסגר עליי ועל אנחת הרווחה.